ושוב חסרת שקט. אני לא יודעת מאיפה מגיע הרעש הפנימי הזה, איך פתאום שקט ורגוע, ופתאום אגרוף תופס לי את הקרביים ואני חייבת לטלטל, בכוח, עד שיגמר לי הכוח, והשקט ישוב לשרור במחוזותינו. הפעם אני אהיה ילדה טובה, בחיי.
איפה עובר הגבול בין לרצות יותר מדי ובין לא לרצות מספיק? בין ציפיות לא ריאליות והעדר תחושת ערך עצמי סבירה?
בטח כבר סיפרתי על זה. בכל פרידה שהייתה לי, בכל כאב לב, הייתי חוזרת לחלום על אבישי, האקס שהיה שלי חמש שנים. אחרי שמונה שנים נפגשנו שוב, היה נעים, ונזכרתי למה נפרדנו, ואז אחרי שנים של חלומות זה פשוט נפסק. הייתי צריכה לראות אותו פעם אחת כדי להפסיק אשליה, תקווה של שנים. זו הייתה הקלה, אבל זה גם לקח לי את האפשרות להתרפק על איזושהי אידיליה אפשרית.
אולי זה רק הורמונאלי? אולי הגיע הזמן לשאוף ולנשוף קצת, ויעבור? כן. סביר שזה רק זה.
לישון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
