זה התחיל בכאב טורדני בקרסול השמאלי ונפיחות. אז הפסקתי לרוץ, ושכנעתי את עצמי שהליכה במהירות 7.5 קמ"ש זו לא ריצה, מה פתאום? זו הליכה ממש מהירה! לא ריצה! ברור?!
אבל הקרסול לא התרשם מההבדל הסמנטי שבין ריצה והליכה, והגיב בהתנפחות נוספת. דווקא הקרסול שלי נראה טוב כשהוא קצת נפוח. האקס שטען שיש לי קרסוליים דקים מדי ידע על מה הוא מדבר. אז הלכתי עוד קצת, שההליכון לא יתבאס. זה נגמר בישיבה על הספה כשסביב הקרסול כרוכה מגבת ובתוכה קרח. שוס.
בהתקף ההתעמלות הקודם שלי, שהיה לפני שבע שנים ונמשך שנה וחצי, עינת הסתכלה בי יום אחד במבט מיואש ושאלה, "תגידי, שקלת פעם לעשות משהו בצורה לא אובססיבית?" פפחח, אני? לעשות משהו בצורה לא אובססיבית? שטויות.
אתמול הלכתי לאורתופד, ששלח אותי לאולטרה סאונד כתף (הכתפיים שלי לא סימטריות בצורה מבהילה. אני ממש קווזימודו!) לצילום ברגל ולבדיקת EMG בכף הרגל, שתבדוק למה היא נרדמת לי בזמן פעילות.
"אז עושה הרבה התעמלות, נכון?" שאל האורטופד בצער.
"כן." "אני לא מבין למה לא מקשיבים לאורתופדים. זה לא בריא, זה לא בריא כל השטויות האלה. רוצים התעמלות? אתם הולכת קצת, חצי שעה, לאט לאט. לא מהר מהר כמו משוגעים התקף לב מקבלים!"
היום החלטתי להתעמל מסביב לפציעה, כמו שאמרה המדריכה המהממת מ"יורדים בגדול" (הגירסה האמריקאית, באמת אין לי סבלנות לציפיטפוט) שאפשר לעשות, אז נתפס לי הגב ואני בקושי יכולה לזוז.
החדשות הטובות הן שאני לא יכולה לעלות על ההליכון, אז הקרסול יוכל להתרפא בנחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
