לשאוף לנשוף

בימים האחרונים אני בפאניקת תינוקים. פתאום אני מסתובבת ושרה את יגון שחלותיי העריריות. אני גם יודעת בדיוק מה עורר את הפאניקה (כן כן, את אשמה). תוך כדי חרדות אני משננת באדיקות את המנטרה, "עוד שלוש שנות פוריות, עוד שלוש שנות פוריות". זה בדיוק הזמן בו אני צריכה את אווה שתוריד לי סטירה ברוחנית, ותזכיר לי שאנחנו דואגים בגלל דברים רק כשהם נהיים רלוונטיים, ועכשיו אני לא במצב שאני יכולה, או רוצה לגדל תינוק, אז הנה, אני? דואגת? מה פתאום? ואם כבר לדאוג, אני יכולה באותו מחיר לחרוד גם מזה שתהיה לי בת, ושהיא תצא כמוני, וזה לגמרי ובהחלט משהו שיהיה לי מאוד קשה להתמודד אתו.

ואם כבר רוחניות: אני לא יודעת מה יש לי נגד גברים רוחניים. לא שיש לי משהו הרבה לטובת נשים רוחניות, ואווה כבר למדה לנתב את הטיפול כך שהיא תגיע כמה שפחות לעניינים של צ'קרות ואנרגיות. אני מוכנה לקבל שהגוף שלי מתפקד כפוליגראף משוכלל, אני יכולה להתמודד עם המחשבה שהטיפול באמת עוזר, אבל מאוד לא נוח לי לדבר על מרכזים אנרגטיים חסומים. אבל כל זה עדיין קביל בעיני, כי זה מגיע מאישה.

אבל גברים רוחניים? הו הו, זה בכלל לא. הם ישר נתקלים בחומת חשדנות בלתי עבירה כמעט. איך שגבר שואל אותי, "מה המזל שלך?", אני מרגישה צורך לנהום עליו, וכשמסבירים לי שאני לא מחוברת, לא זורמת וכאלה, או כשמישהו אומר לי שהוא עושה רייקי או שיאצו, אני מפתחת התנגדות מיידית.

ניסיתי להבין למה בגברים זה כל-כך מפריע לי, ואני חושבת שזה שוביניזם סמוי, יש כאן שתי בעיות עיקריות שאני חושבת שמטרידות אותי: אני מצפה מגברים שיהיו מאוד מאוד ראציונאליים, ורציו לא מתחבר לי עם ניו-אייג'יזם, ואני חושבת שזו גם אשת המערות הקטנה שבי שמתעוררת ואומרת, "רייקי זה יופי מאמי, אבל מזה אתה מתכוון לפרנס את התינוקים שלי?".