לשאוף לנשוף

גנבו לי אתמול את הטלפון, המכשיר המקסים, הזעיר, הרוטט, שבכל פעם שהסתכלתי עליו עשה לי נעים בעיניים ובכל פעם שרטט לי בכיס עשה לי נעים בטוטה, איננו.

 ישבתי בפאב (ולא צ'ופסטיק, אני מסרבת לקבל את זה שמדובר בעונש מאלוהים מכיוון שיצאתי בלעדיך), מישהו התיישב לידי לשנייה, קם, וכמה דקות אחר-כך שמנו לב שאין לי טלפון.

באותו רגע נוצר בפאב מצב של "עלמה במצוקה", וכמה גברים ניגשו לעזור לי. דווקא היה נחמד במידה מסוימת, אולי בפעם הבאה יגנב לי הארנק, ואז מישהו יציע לי נישואין.

וכמו בכל פעם שיש מצב חרום כזה, הטלפון הראשון שההעלמות שלו מחרידה אותי זה הטלפון של גולדשטיין הגמד. זה לא כי אני אוהבת אותו יותר מאשר את שאר החברים שלי (אמרה בפוליטקלי קורקט), אלא כי מקרב האנשים שבאמת חשובים לי, האחיזה שלו בחיי הכי רופפת.

את כל האחרים, במצב של צורך, אני אצליח איכשהו, בדרך זו או אחרת, לאתר, אבל הוא אי לעצמו, והקשר היחיד שיש בינינו זה הוא ואני, אין משפחות, אין חברים, ויש צורך עצום שלי שהוא יהיה בחיי, אמורפית ככל שתהיה הנוכחות שלו.

אני מנסה לחשוב למה דווקא הוא. אולי כי הוא החבר היחיד ששמרתי מאז התקופה הקשה. כבר שבע שנים אנחנו מכירים, והוא ראה אותי במצבים בהם אף אחד מהפאזה הנוכחית לא ראה, ואני מקווה שגם לא יראה. ואולי סתם כי הוא גולדשטיין, ואני מאוד מאוד אוהבת אותו, בכל פאזה שלא תהיה, כי מה שלא יקרה, איכשהו הוא תמיד יהיה בסביבה, עם הקול הצרוד, החיוך העקום, חיבוק, ושני משפטי המפתח: "fuck them all", ו-"sex is overated".

בקיצור, אם מישהו מקוראיי מכיר גמד מקועקע להדהים בשם י. גולדשטיין, נא להגיד לו שגנבו לאריאלה את הטלפון, ושיחזור אליה מהר עם המספר, הוא ידע איך למצוא אותי.