לשאוף לנשוף

הייתי היום בפרמיירה של הסרט "מחילות". איזה כיף לכתוב "הייתי היום בפרמיירה".

גררתי את השאטני, שבהתחלה נראה היה קצת מאוכזב, "תשמעי, אני רגיל לכנסים של ביולוגים, ושם תמיד יש מה לאכול, וכאן, פריימרה, ולא נותנים כלום, כלום!" אבל זה היה כי אנחנו קצת מעבולים. בסוף הצלחנו למצוא את המקום של האוכל, היה מגניב. טחנו בורקס זעיקים, זללנו בראוניז קטנים, בלענו עוגיות חמאה וגמענו המון מיצים, והסרט לא התחיל. בינתיים הקרסול שלי הלך והתנפח, עד שהוא השתפל סביב הנעל, מחזה מצער ביותר, והסרט לא התחיל. ישבנו בצד, כשני עכברי כפר, קבענו שמיכל אנסקי ממש שווה, ששולמית אלוני נראית מעולה, ושמוני מושונוב נראה נורא נחמד, ובסוף התחיל הסרט.

הייתי נורא רוצה להישפך על הסרט, בייחוד אחרי כל הבורקס שאכלתי על חשבון ההפקה, אבל קצת קשה לי. לזכותו יאמר שהוא נתן לשחקנים תפקידים מדהימים, מהסוג ששחקנים חולמים עליהם בלילות, וכולם משחקים מעולה. איתי טיראן, קלרה ומכרם חורי, מוני מושנוב; אפילו עומר ברנע משחק בסדר. אני חושבת גם שהליהוק נעשה מתוך קריצה קטנה - מכרם חורי משחק פסיכיאטר יהודי שמוטרד מהזהות היהודית של הפציינט שלו. הסרט עשוי טוב, מבחינה טכנית, אבל אני חושבת שהסרטים של השנים האחרונות - שהיו שנים מעולות לקולנוע הישראלי - הרגילו אותנו כבר לסטנדרטים גבוהים.

 הבעיה שלי היא שלאורך כל הסרט הרגשתי שהבמאי, אודי אלוני, החליט לעשות סרט עמוק, מלא משמעות, מאוד הומניסטי, מרובד, רב תרבותי, רגיש לאחר ולשונה, ובסוף יצא לו סרט... פשטני. הוא מכניס לאותה קלחת את הטבח בדיר-יאסין, השואה, בית חולים לחולי נפש, האינתיפאדה, חייל שרוצח, טראומה, התאהבות בערביה, הצדדים השונים של הכיבוש, והכל במין כובד ראש מאוד מודע לעצמו. מודע מדי. הסרט מסתמך המון על סמלים, שוב, סמלים נורא פשטניים. למשל, קלרה חורי, המהממת, משחקת מעצבת אופנה ערבייה שגרה בניו יורק, אז היא כל הזמן לובשת דברים אותנטיים כאלה, נגיד, חולצה משטיח ערבי, או גופייה מבד של כפייה. יש גם ילדה בשמלה לבנה נוטפת דם, עיוורון פיזי כדרך היחידה לראות באמת, נו, עמוק.

הסרט משולל לגמרי מבט אירוני, עליי כובד הראש מאוד העיק. מצד שני, אני לא מצטערת שראיתי אותו, וגם לא הייתי מצטערת לו הייתי משלמת כרטיס.

 יש לי הרגשה שהסרט יזכה בהמון פרסים בפסטיבלים, אבל יכול להיות שהוא צולם עם הפנים החוצה - ובגלל זה רובו מתנהל באנגלית - ושאנחנו כאן בארץ לא קהל היעד שלו.

אה, אבל רואים את איתי טיראן ערום, ואני חייבת להגיד, בבישנות, שאלוהים די בירך אותו, אחלה זין.

(אני מתחילה לחבב את הקטע הזה של המלצות כפולות, אני מרגישה שזה מאוזן מבחינת קארמה)

אנטי המלצה: אז ככה, "ימים קפואים"? הסרט ההו כה מדובר שעלה רק 25 אלף דולר? וואלה, בשביל סרט סטודנטים ב-25 אלף דולר הוא בסדר, אם אתם בקטע של מבטים מלאי משמעות, תל אביב אפלולית ודיאלוגים צולעים.

אם הייתי רואה אותו בהקרנה לכבוד סיום הלימודים של הקולנוען המסור הייתי מתלהבת וחושבת שיש לו עתיד, להקרנה מסחרית הוא לא ראוי.