לשאוף לנשוף

תמללתי בשבוע האחרון תוכנית שהיו בה חלקים גדולים משיר השירים. מאוד ארוטי, השיר השירים הזה. בחיי שלא ידעתי שיש כל כך הרבה מטפורות ודימויים לסקס, באמצע רציתי להגיד לאישה, "הלו, גיברת, זה תנ"ך פה, מספיק עם הגסויות!"

כאילו, יכול להיות שהראש שלי מלוכלך במיוחד, אבל רבאק, הפסוקים האלה,

ב אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִישֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.  ג פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּיאֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם.  ד דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו. 

בייחוד הקטע  ש"ראשי נמלא טל" די, אהם, בוטים, לא?

אחת המשתתפות גם הקריאה שירים שהיא כתבה. שירים אפלים, מלאי יצרים ותשוקה. היא אישה דתיה, והדימויים שלה מאוד מזכירים את שיר השירים, אהבתי את מידת הבוטות שאפשר להגיע אליה בלי להשתמש באף מילה גסה, אבל פתאום הבנתי שהעניין שלי בכל הדיון הזה הוא אקדמי לגמרי. המיניות שלי כל כך מודחקת עכשיו, שכל הדיון היצרי הזה עניין אותי כמו שהיה מעניין אותי דיון על המעבר בין חברת ציידים ולקטים לחברה חקלאית, כאילו, מעניין, אבל איך זה רלוונטי אליי בכלל?

מוזרה בעיניי היכולת הזו. פשוט לקחת את המיניות שלי, לארוז אותה יפה ולשים בצד. טוב, זה לא לגמרי נכון, היא חוזרת בלילות, בחלומות סמיכים כמו דבש, שאני מתעוררת מהם קצרת נשימה ומתוסכלת, אבל רק שם. כאילו הייתי צריכה להכריע בין התשוקה לחיבוקים, ובחרתי בחיבוקים. זה בסדר, חיבוקים זה חשוב, אבל אני לא רוצה שזה יספיק. אני מתגעגעת לכל הדברים שסגורים בקופסה ההיא. לשון שנוגעת בלשון, הנשימה שנעתקת בחדירה הראשונה, הדחיפות הלהוטה, תחושת המבוכה הקלה שסקס טוב תמיד משאיר אחריו. דווקא יהיה מסקרן, להרכיב את עצמי בחזרה.

ציון לשבח: קיבלתי היום את הצ'ק מדרסט הפקות על השתתפותי הבלתי נשכחת ב"האלופה חדר הלבשה". פעם ראשונה שאני מקבלת מגוף תקשורת כלשהו צ'ק כל כך מהר, בלי להתחנן, לרדת על הברכיים או לאיים, והצ'ק אפילו לא לעוד חצי שנה, אלא ממש לעכשיו.

מי ייתן וכל תעשיית התקשורת בארץ תעבוד במוסר תשלומים כל כך הגון ומהמם, יס יס!