לשאוף לנשוף

אתמול היה לי ולט' היקרה יום קניות מהמוצלחים שנראו. נסענו, הט', ברלינגו המנוולת ואני לבית טפר, ושם התרוצצנו כאחוזות תחזית בין חנויות העודפים של רונן חן ושות', היה מסעיר. מבחינתי השיא הזוהר של היום היה זוג הנעליים של דניאלה להבי שבשנה שעברה הייתי חרמנית עליהן, אבל הן עלו 1000 ומשהו שקל, ואני יש לי גבולות אני, ופתאום הן חייכו אליי תמורת 490 שקל בלבד.

שכחתי שאני במצב כלכלי רעוע, שכחתי שקניות לא גורמות אושר ושאני צריכה להתחבר לחלק יותר עמוק אצלי, ובהתנשפות אורגזמית הוצאתי את הכרטיס, לחשתי למוכרת בתשוקה "בפעמיים, כן?" וברגע בו חתמתי על הספח שהעביר אותן סופית לרשותי, הרגשתי איך אורגזמה מהסוג השווה ביותר מרטיטה את אמות הסיפין שלי.

ברור שבינתיים אני לא יכולה לנעול אותן, כי הקרסול שלי מסכים שאני אנעל רק לנעלי אצבע, אבל לפחות יש תקווה. חוץ מזה קניתי חולצת מעטפת נורא מתוחכמת כזה? היא כל כך מתוחכמת שצריך לכתוב לה הוראות הפעלה, לו היו כותבים לה הוראות הפעלה, הן היו נראות כך:

אחזי ברצועות המשתלשלות משני צידי החולצה.

את הרצועה השמאלית כרכי סביב המתניים.

את הרצועה הימנית כרכי סביב הכתף תוך כדי שירת "התקווה" לאחור. כעת לפפי את  שתי הרצועות סביב הכתפיים.

כעת,  כשאת כרוכה בחתיכת בד חסרת צורה שמשתלשלות ממנה שתי רצועות ארוכות, צאי החוצה וחפשי עץ יציב.

כרכי את רצועות החולצה סביב אחד הענפים ותתלי את עצמך, כי אם את מספיק מטומטמת כדי לקנות חולצה שאין לך מושג איך לובשים, ממש לא כדאי שהמטען הגנטי שלך לא ימשיך הלאה.

חוץ מזה, היום ב"שבעה לילות" נחשף הרווק כותב הטורים בן לוי, והתברר שזה יעקב לויתן. אותי זה לא הפתיע כי הקשרים שלי בתקשורת כבר מזמן סיפרו לי מי זה (קשרים בתקשורת = האיש שאחראי על החניה במעריב, והאמינו לי, זה יותר חשוב מאשר קשרים עם דנקנר) אבל שמחתי לגלות שמדובר בבחור נאה ויפה עיניים. אחרי שגמרתי להתפעל מעיניו האפורות ירקרקות התפניתי לקריאת הכתבה, ואני רוצה להודיע כאן ועכשיו לי' לויתן שהוא זכה להערכתי הנצחית, כזה מופת של שיווק עצמי מזמן לא ראיתי, איך, איך הוא כותב על כמה שהוא רב שגל שנשים נופלות לרגליו, כמה הוא טחן, כתש וזיין, אבל כמה שכל זה ריקני, כי מה הוא רוצה? מה שכולנו רוצים, מישהי להתעורר לידה בבוקר.

בשלב זה כמעט מחיתי דמעה והרגשתי איך הרפלקס המוכר של "אוי, הוא כל כך חסום רגשית, חכה! חכה ינקי! (אני יכולה לקרוא לך ינקי?) אני מייד אראה לך שאתה מסוגל לאהוב ולהתחייב, רק לי חיכית כל החיים!" משתלט עליי.

אני לא יודעת אם סיפורי הטחינה, הכתישה והזיונים נכונים, אבל לאור המיומנות שהוא חשף בנבכי הפסיכולוגיה הנשית, יש לי הרגשה שהוא יודע על מה הוא מדבר, שאפו, הלוואי וחיל האוויר שלנו היה מתמחה בפגיעות כל כך כירורגיות.

אחרון חביב: מתישהו בקרוב יצא לאקרנים "הדברים מאחורי השמש", שכתב וביים יובל שפרמן, בכיכובים של אסי דיין וסנדרה שדה, ואני אומרת אוצו-רוצו-טוסו לראות.

נכון, זה עוד סרט על משפחה לא מתפקדת ועל הסבל שיכולים לגרום האנשים הכי קרובים והכי אוהבים. בסרט מסופר על פחות משבוע בחייהם של זוג הורים ושלושת ילדיהם, בתקופה שבה הסב, אבא של האב (דיין) שוכב מחוסר הכרה בבית-חולים, אחרי שהקשר איתו ניתק במשך די הרבה שנים, ואיך כל אחד מבני המשפחה מתמודד עם מה שקורה בתוך המשפחה, ועם החיים בחוץ. אבל בניגוד לסרטים ישראלים חדשים, אין כאן שום דבר מהנטייה הבנאלית ליפול למלכודת החמוץ מתוק. אין שום סיכוי שתצאו מהסרט הזה כשאתם מחייכים,  כמו שיצאתם מהאסונות של נינה, אהובה אהובתי, או אפילו "כנפיים שבורות" (שדווקא די אהבתי, אם זכרוני אינו מטעני). מדובר בסרט מצוין.

קודם כל, השחקנים נפלאים, כולם, ובעיקר טס השילוני שמשחקת את דידוש, הבת הקטנה. מדובר בילדה-שחקנית מדהימה. לא ברור לי איך הוא עושה את זה, אבל היא מצליחה מצד אחד לא להיות עוד ילדה חמודה בת עשר, ומצד שני לעורר הזדהות, אבל הזדהות מתוך כבוד. מדהימה, באמת. גם שני השחקנים בתפקיד האחים הגדולים: זהר שטראוס וטלי שרוני (שראיתי גם בסרט סטודנטים והיא מצוינת) משחקים מעולה. זה סרט קשה ועצוב, ואם יש בו גאולה היא מגיעה במנות מאוד קטנות, אבל שווה, ממש שווה לראות אותו, רק צריך להתכונן קצת לעצב שיבוא אחר כך.