ביום שבת הייתה לי תחושה אפרורית ומבואסית כזאת, לכן החלטתי שזה יום מעולה לארגון מסמכים (אולי זה היה יום ראשון? סופי השבוע הארוכים האלה הורסים לי את חוש הזמן). מסמכים ישנים צררתי בשקיות שקופות כאלה והעליתי ללמעלה של הארון, מסמכים רלונטיים מיינתי בקלסר, ובאופן כללי הרגשתי מאוד מאורגנת ויעילה, גם אם קצת מדוכדכית, עד שהגעתי לתעודת הבגרות שלי, פתחתי אותה, ונדהמתי לגלות איזו תלמידה בינונית הייתי בתיכון. אחר כך נפל לידי דף הציונים של התואר הראשון ונדהמתי לגלות שגם בתואר הראשון הייתי ממש בינונית. בשלב הזה הכה בי יגון עמוק. לכן מייד כשחייש ואוריאל עלו אונליין התחלתי לזיין לשניהם את השכל שאני חיה חיים של בינוניות מעיקה וחסרת תועלת, שהחיים שלי בזבל, ושחבל על האוויר שאני נושמת בכלל.
שני האבירים התגייסו לנסות להציל את הביטחון העצמי שלי, כל אחד מזוויתו הוא - חייש הציע הצעות אופרטיביות כדי לצאת מחיי הבינוניות האיומים שלי, ואוריאל הסביר לי שאני מהממת, ובלתי אפשרי להיות גם מהממת וגם בינונית. לשניהם זה לא עזר, ואני הסתובבתי בבית נכאה ואומללה, ורטנתי, "אלוהים, לא הספקתי כלום בחיים." "מונדייה, אני בינוניות ותמיד הייתי!" "אדושם, הדבר היחיד שאני טובה בו זה לכתוב שטויות." היגון העמוק שתקף אותי היה ממש מהפך קרביים, שחיתי בתיעוב עצמי והלכתי לישון בזעם. שקלתי אפילו לייבב קצת לפני השינה, אבל האמת היא שרחמים עצמיים זה נורא מעייף, אז נרדמתי ישר.
בבוקר למחרת גיליתי שאני מבייצת.
וכמו שאוריאל אמר, "אני לא מבין איך לא חשבתי על זה לבד. הייתי צריך לקלוט את זה ברגע שנכנסת לדיכאון בגלל התעודת בגרות שלך."
שוין, בחיי.
דיווח קרסול: עדיין לא קיבלתי בחזרה את קרסול הסוסה האצילה שלי, אבל אני כבר נעה בחופשיות ואפילו, אהמ, חזרתי קצת להליכון.
מצד שני, נשקלתי, ולא ירדתי גרם בחודש האחרון. מצד שלישי, שלושה שבועות מתוכו הייתי מושבתת ספורטיבית. לא שספורט עוזר לירידה במשקל, ולא שאני חושבת שזה קשור לארוחות השחיתות שנאלצתי לאכול לפחות פעמיים בשבוע, כי כל פעם נהייתה סיבה אחרת למסיבה, מה פתאום? ממתי המון אוכל והיעדר פעילות גופנית קשורים למשקל?
המלצה פושרת: "דמי מפתח" של יהלי סובול. לא יודעת, משהו בספר הזה לא התחבר לי. הוא נורא קריא, יאמר לזכותו, אבל משהו שם לא זורם. הגיבור הלוזר לא ממש משכנע בתור לוזר, השינוי שהוא עובר לא מסתדר כל כך, המחבר יותר מדי מתאמץ להפגין ידע כללי בתחומים שונים, אולי מתוך ניסיון להוסיף עומק לסיפור ופחות מדי משקיע בדמויות. אבל הוא קריא ומעניין, והסוף חמוד.
ספר חביב במובן הפושר, לא יותר מזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
