כנראה איחרתי בשבוע. משום מה לא קראתי את מוסף הארץ של שבוע שעבר בזמן, וכך החמצתי את הראיון הזה עם מאיה בוסקילה (נוהל רגיל: לקרוא ולחזור, תודה). זה מאוד תמוה, שהרי אני ידועה כחובבת טראש ורכילות, כך שאין לי מושג איך ראיון כזה ריחף במשך שבוע, שבוע שלם! מתחת לרדאר שלי, אבל היום סוף סוף הגעתי אליו, קראתי, ואני רוצה לומר לגיל ריבה, המראיין: תתבייש לך!
אני חולה לריבה על התחת, באמת. עוד כשאבנר ברנהיימר כתב פעם על הדיווה שמסתובב אצלם בבית וניזון מאקמול ודאייט קולה ידעתי שכשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות גיל ריבה. אבל אין לי הכישרון, החוצפה, השנינות, המראה או החריצות, כך שהמשכתי לשאול אנשים "ארזת לבד?" בעוד ריבה הפך לכוכב יותר ויותר בהיר בשמי העיתונות הכתובה (אפשר לומר "כוכבו דרך"? ואז זה ההפך מ"כוכבו דעך"?).
הוא באמת בחור מבריק, אני מניחה שכל מי שראה "משחק מכור" יסכים אתי, והקלולסיות המזויפת שלו היא אחד מכלי הנשק החדים ביותר שראיתי מראיין או עיתונאי משתמשים בהם. אבל כשקראתי את הראיון שלו עם בוסקילה, הרגשתי איך מתחילה לפעפע לי תחושה לא נוחה בבטן. כמובן שיכול להיות שזה בגלל שעוד לא סיימתי את נוהל הקפה-שירותים, אבל אני מעדיפה לחשוב שזו התקוממות מוסרית בריאה.
הראיון עם בוסקילה הוא ראיון מכוער. ראיון שבו המראיין לוקח מרואיין חלש, ולועג לו בצורה די בוטה. כבר בתחילת הראיון הוא בוחר לצחוק עליה:
מניפת הריסים שלה מרפרפת על עיניים יבשות. "אין לי כבר דמעות לבכות", היא אומרת, ממש כמו בשורה מתוך שלאגר עתידי שלה.
ובמהלך הראיון זה נמשך עוד ועוד, שאלות עיתונאיות "נוקבות" ו"קשות", אבל מבחינתי שיא הכיעור בפסקה הזאת:
"בדיעבד ברור לי שהמטרה שלהם היתה למחוק לי את האישיות ולמלא אותה בתכנים שמתאימים לקצב העבודה שלהם. זה כמו דיכוי סיני".
דיכוי סיני?
"כן, אתה יודע, דיכוי סיני".
מכיר עינוי סיני או דיקור סיני.
"כפרה, אני מכירה דיכוי. אני יודעת מה זה דיכוי, וכל דיכוי סופו להתפוצץ".
לא הבנתי.
"ככה עובד העולם, כפרה, זה חוק החיים. אי אפשר לדכא לא עמים ולא בני אדם".
אני באמת לא מבינה למה לריבה היה דחוף להוציא את בוסקילה אהבלה, באמת שלא. אז היא התבלבלה בין דיכוי סיני לעינוי סיני, ואו. אז היא אומרת "כפרה" שיואו. איזה הרגשה טובה זה בטח גורם, לחכמים האלה שקוראים הארץ, לדעת שמאיה בוסקילה אומרת "כפרה". אני כבר מדמיינת לעצמי את פרופסור גוגנהיים מתרווח לאחור ואומר לאשתו, "ראית מה זה? נותנים לפרענקינות שלא יודעות לדבר להיות זמרות, לאן עוד נתדרדר?" ואז הוא מייד מרגיש טוב עם עצמו, הוא חווה קתרזיס של אישור מוחלט של הערכים: אולי הפרענקינה יותר מפורסמת ממנו, אבל היא נורא עילגת, אז זה בסדר.
הכתבה הזו היא עיתונות רעה ואכזרית. לצחוק עכשיו על מאיה בוסקילה זה הרבה יותר קל מאשר לבעוט בגוויה - עוד לפני המשבר בקריירה שלה היא הייתה בשר תותחים תקשורתי ועכשיו זה רק החמיר. נורא ברור לי הפיתוי לצחוק על מי שחלש, זה משיג שתי מטרות נורא חשובות: אתה מרגיש יותר חזק וחשוב ממישהו, ואתה מקבל ליטופים בראש מאנשים שאתה רוצה למצוא חן בעיניהם. אבל ריבה כבר כל כך הרבה זמן לא במקום הזה - הוא עיתונאי מוערך, והוא זה שיכול ללטף ראשים עכשיו, חבל שאת ארסנל השנינות המעודנת והאכזרית שלו הוא בחר לחשוף דווקא נגד מאיה בוסקילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
