בכותרות יש עכשיו שני אנשי ציבור בכירים שנדונות נגדם תלונות על הטרדה מינית: רמון וקצב. הם יכולים ממש לשמש דוגמה ודוגמה נגדית לאיך ראוי להתנהג במצבים כאלה: רמון מייד התפטר ודרש שהמשפט שלו ייערך כמה שיותר מהר, בעוד קצב נאחז בקרנות המזבח, ועושה כל מה שאפשר כדי להציל את עצמו, כולל ללכת עם גילה המסכנה יד-ביד לכל מיני מקומות.
עד עכשיו פרשת קצב לא עניינה אותי כל כך, וגם לא הייתה לי דעה על הנבצרות שהוא סידר לעצמו כשהיה צריך להשביע את בייניש. למרות שאיכשהו הסכמתי עם בעל טור שכתב שהוא היה צריך להשביע אותה, מכיוון שלא מדובר בקצב שמשביע את בייניש, אלא בנשיא המדינה שמשביע את נשיא בית המשפט העליון, זאת אומרת שהתפקיד הוא המהות ולא ממלא התפקיד. אבל זו בהחלט לא עמדה שאני יכולה לצאת להגן עליה.
היום הושבע אליעזר ריבלן למשנה לנשיא בית המשפט העליון, וקצב השביע אותו, אין לי בעיה עם זה. יש לי בעיה עם זה שאהרון ברק, הנשיא היוצא של העליון "בא במפתיע וחיבק את קצב בחום". לאור החשדות שתלויים נגד קצב, אני חושבת שהחיבוק הזה נושא אתו מסר מאוד בעייתי - החיבוק הזה אומר "אני אתך, אני מאמין שיהיה בסדר", מה שלמעשה אומר שהוא לא מאמין לחשדות נגד קצב. לו היה מדובר בברק ובקצב כאנשים פרטיים, לא הייתה לי שום בעיה עם החיבוק, אבל כאן מדובר בנושאי משרות בכירות ויצוגיות, והחיבוק החמים מאוד לא במקום.
נכון שאדם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו, אבל בשלב הזה, חיבוק מהנשיא לשעבר הכל יכול של בית המשפט העליון מהווה רמז די ברור לדרגי השיפוט הנמוכים יותר. אני תוהה גם אם ברק היה ממהר לחבק את קצב באותה מידה של חמימות אם החשדות נגדו היו, למשל, גניבת יוגורטים בסופר, ולא סתם כמה תלונות של כמה נשים שטוענות שהוא הטריד אותן.
נו, מצטערת, זה מה שקורה כשאני מעיינת בעיתונים, אני מתעצבנת וכותבת. אני אשתדל לחזור לכתוב מהרווח שבין הלב לוואגינה בהקדם האפשרי.
אה, ולמי שמחפש בגוגל "איתי טיראן בעירום" - תתביישו לכם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
