תראו, תשמעו, לא יפה להודות בזה, אבל אני קצת עצובה לאחרונה. קצת לבד לי. אני רוצה אהבה. אני רוצה חבר. אני רוצה בן זוג.
פעם קראתי שאנשים שמתאלמנים והייתה להם זוגיות טובה נוטים למצוא די מהר בן זוג אחר. לא כי הם לא אהבו את בן זוגם המנוח, אלא בגלל שזוגיות היא בשבילם חוויה טובה שהם לא רוצים להיות בלעדיה. תמיד חשבתי שזה שטויות, שצריך המון זמן להתאושש, ושזה מעיד על לא מספיק אהבה כלפיי בן הזוג, אבל עכשיו אני מבינה את זה.
לא, לא, אוריאל המהמם לא נפטר ( חס וחלילה! חמסה חמסה חמסה חמסה, מלח מים שום שמיר, כפרה, אתה יודע שאני רוצה אותך בחיים ושולח מתנות, ביחוד כאלה), אבל בניגוד למערכות יחסים קודמות שיצאתי מהן בטראומה שדרשה תקופת התאוששות, הפעם אני רוצה עוד! כזה! יותר טוב!
אני נורא מתגעגעת לכל הדברים שיוצרים זוג - פיתוח שפה פרטית, חשיפת סודות קטנים ומגעילים והקסם בזה שמי שמולי לא חושב שזה מגעיל, ההתחשבויות האלה, שהופכות לברורות מאליהן. נגיד, לא להזמין מנה עם פטריות, כי המרקם מגעיל אותו והוא לא יוכל לטעום, או ללכת לסרטים מחרידים כי זה מה שאני אוהבת, ואז להשמיץ אותם במרץ, כי אם לא הסרט לא שווה כלום מבחינתי. אני רוצה את הפשרות האלה, שחלק מהן מתקבלות באופן טבעי וחלק אחרי מריבות איומות, ואני אפילו רוצה את הדברים שרבים בגללם כל הזמן, למשל, הנטייה שלי לאחר.
קצת מבאס. אבל נו, בטח יהיה בסדר, לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
