לשאוף לנשוף

אחרי שבוע ללא ספקטורית היא חזרה, עם טור שמאוד אהבתי.

(נ"ב: בנוגע לטור החתונה המגניבה שהיא כתבה עליה לפני שבועיים-שלושה, אני רוצה לציין מכירה את האחשלהחתן ואת החתן, ואני רוצה למחות בפני כל בני המשחפה שקוראים כאן על זה שהחתן לא התחתן אתי.)

הטור הוא על הקסמים הקטנים באהבה, שגורמים לנו לאהוב מישהו על רוב פגמיו המשונים. היא כתבה שם על בחור שלא יכול לסבול את החברה שלו כי יש לה זרועות שעירות, אבל כמה ברור שזו לא הסיבה. הזרועות השעירות הן תירוץ עצוב לזה שהיא לא עושה לו את זה, וזהו, בזה זה נגמר.

מניסיון, פעם היה מישהו שהיה נורא דלוק עליי, אבל ממש, ולא יכולתי לסבול אותו כי הפרקים שלו באצבעות שעירים. אחר כך לאחד הגברים שהכי אהבתי יש פרקי אצבעות שעירים, וחשבתי שזה הדבר הכי חמוד ושווה בעולם. אבל ברור שהפרקים השעירים לא היו הסיבה לפסילה או או להתאהבות, אחד מהם הקסים אותי והשני לא.

היא דיברה על זה שבאהבה צריך איזשהו בסיס של adoration. אני תוהה אם זה עניין מגדרי. נראה לי שגברים יותר בנויים לאהבה שיש בה adoration מאשר נשים. על סמך הניסיון הפעוט שלי, הרומנטיקנים האמיתיים הם גברים. בנשים יש משהו הרבה יותר מעשי. כשהייתי קוראת כרטיסים בג'יידייט יצא לי לקרוא הרבה יותר גברים שמחפשים "מישהי למערכת יחסים מושלמת" מאשר נשים. אבל אולי אני משוחדת, לא יודעת.

אבל היינו בקסם. קסם זה יופי של דבר, וההעדר שלו יכול להרוס מערכת יחסים, או למנוע את ההתחלה שלה בכלל, כי אהבה לא יכולה לשרוד בלי המון מוכנות לסלוח על המון דברים, אבל נראה לי שעוד דבר חשוב הוא שאהבה לא יכולה לשרוד בלי שבני הזוג יחליטו שהם רוצים לשמור על האהבה שלהם.

אני מכירה ממקור ראשון את הסיפורים האלה של "יום אחד הסתכלתי עליו והבנתי שאני לא מסוגלת שהוא יגע בי יותר." אבל ה"יום אחד" הזה זה תירוץ זול ומטופש. לפני היום האחד הזה הייתה תקופה נורא נורא ארוכה של תסכול, שחיקה, כעס שלא בא לידי ביטוי, או בא לידי ביטוי לא נכון, והנה, לא מסוגלת שיגע בי יותר (השימוש בלשון נקבה כי נשים יוזמות את רוב הגירושין, ובאחוזים מוחלטים). אני חושבת שכשמגיעים לשלב שבו אנחנו רוצים לרצוח את בן הזוג רק כי הוא נושם לידנו, כבר אין מה להציל, אבל מה קרה קודם? איך זה הגיע לשם? נותנים לקסם להישחק כי זו עבודה נורא קשה, ואיכשהו השתכנענו שמכל הדברים בעולם, דווקא אהבה אמורה להיות קלה וזורמת? אבל היא לא קלה וזורמת, טוב, גם, אבל היא מעצבנת, וקשה, ותובענית, וצריך לשמור גם על האני וגם על הביחד, והדבר הכי קשה בעולם זה להיות כנים עם האנשים שהכי קרובים אלינו, כי יש שם יותר מדי כאב ויותר מדי דברים שלא נאמרו. אז מתחילים לטייח, לעשות כאילו בסדר, מאבדים את ה"אתיקה של האהבה" (ביטוי גאוני של חייש), ויום אחד קמים, והאיש הזה שפעם היה הדבר הכי מקסים בעולם, הוא זה שאת לא מסוגלת שיגע בך.