ברגע שקיבלתי את הסמס שמודיע לי שיש עוד הרצאה של ניל גיימן גייסתי שניים מאחיי, רכשתי כרטיסים, ובערב התלבשנו כיאות, ונסענו לפסטיבל הגיקים השנתי. בנסיעה לסינמטק אחי הסביר לי בפירוט מי בתיכון היה חוטף מכות ומי לא, ולמרבה התדהמה התברר לי שפריקים חוטפים מכות, אבל חנונים לא כל כך, ושמספיקה חולצה עם צווארון גזור כדי להיחשב פריק. מזל שלמדתי בתיכון עיוני, בחיי, אם לא, בנוסף לכל שאר האיכסה מהתיכון, גם מכות הייתי חוטפת, גוועלד.
כמו בכל שנה היו שם המון דוכנים שמכרו המון ספרי מד"ב ופנטזיה במחירים לא משהו, ונחילי גיקים. מסתבר שכשמשחררים אותם לחופשי, בסביבה אוהדת, גיקים נוטים להיות די רעשניים.
הבעיה התחילה כשנכנסו לאולם וחיכינו שניל יתחיל להרצות. מתברר שחלק עצום מהגיקים לא מאמין בדיאודורנט. אולי זו צורת מחאה נגד חברה הצריכה האכזרית, אולי הם יודעים שבמילא הם לא יזיינו עד גיל 23 וחבל לבזבז דאודורנט עד אז, בשורה התחתונה, בסינמטק שררה צחנה איומה. בהתחלה ישבנו בשורות הראשונות, אבל אחרי כמה דקות, ולמרות העבודה שחוש הריח הוא חוש סתגלתן, פחדתי א. להתעלף וב. שריח הזיעה הכבד ידבוק בי, וגררתי את אחיי למעלה, לנשום אוויר פסגות.
** אני רוצה לצאת כאן בקריאה נרגשת לגיקים: שימו דאודורנט. אולי זה מה שיעזור לכם לא להישאר בתולים עד גיל 23, וגם אם לא, תרחמו קצת על אנשים אחרים.**
גיימן היה נחמד, מרצה משופשף מדי, מודע מדי לעצמו, ברור שהוא חזר על הליינים שלו מאות פעמים ויודע שהם יעבדו, והקהל היה קהל שבוי לגמרי. בשבילם ניל גיימן הוא מעין אדמו"ר או כוכב רוק, מישהו נשגב, וללא שום ספק, הוא נהנה ממעמדו ככוכב רוק של גיקים.
אחר כך הלכנו למינה טומיי, המסעדה החדשה והכה מדוברת, ובכן, אכזבה. האוכל היה בסדר, לא נרשמו אורגזמות קולינריות, אבל היה בסדר. השירות, לעומת זאת, היה מחופף לגמרי. קודם הג'ינג'י קיבל את המרק שלו, ואנחנו צפינו בו בבעסה. אחרי זה, הרבה אחרי זה, הגיעה המנה שלי, ודי הרבה זמן אחריה המנה של השאטני, אחת המנות הראשונות הגיעה כשכולנו היינו לקראת הסוף, והמנה הראשונה האחרונה לא הגיעה לעולם. אני אתן להם עוד הזדמנות עם הפקין דאק, אבל כרגע ההתרשמות לא חיובית כל כך. יס יס.
חייש: "אמרתי לכם!" לא יהיה כאן במקום, תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
