לשאוף לנשוף

אתם מכירים את זה שמישהו מבקש מכם לעשות משהו, ואז אתם מסכימים ואז אתם שונאים-שונאים-שונאים אותו כי הסכמתם? זה מה שקרה לי בסופ"ש עם מישהו (אני לא יכולה להגיד מי זה, אבל יש בינינו קשרי דם מאוד הדוקים) שביקש שאני אעשה בשבילו עבודה סמינריונית, כי הוא קורס תחת הנטל.

עבודות סמינריוניות לא מפחידות אותי בכלל. תקופה מסוימת אפילו התפרנסתי מכתיבת עבודות סמינריוניות (אם מישהו מהאקדמיה קורא כאן, המשפט האחרון היה בצחוק. למה שאני אמכור עבודות? זה פויה!). כתיבת עבודות סמינריוניות זה משהו שתפור בול לאישיות הרדודה שלי, הרי אני אוהבת לדעת מעט על המון דברים, וזו ממש השיטה - לקרוא עשרים מאמרים, לכתוב, והנה, עוד תחום שאני יודעת עליו קצת (אם למישהו יש שאלות על אוכלוסיות פועלים מנוצלות בארה"ב, אני הכתובת)

אבל העבודה הזו הייתה, לא נעים לי להגיד, פרו בונו. והיא הייתה פרו בונו כי יש אנשים שאני ממש לא מסוגלת לסרב להם. ביניהם האלה שיש לי קשרי דם הדוקים אתם. הם מבקשים משהו, ואני מייד עוברת לדום. ואם עם האחים שלי אני כל כך רכיכה (לא שזה ונו, אתם יודעים, פויה), אני כבר רואה איך אני אדע להציג גבולות לילדים שלי בבוא הזמן, גוועלד.

בקיצור, אתמול ישבתי על התחת תשע שעות רצוף, בלי לקום. כדי להגיע למצב של אי-קימה לקחתי ריטלין (אם מישהו מהממסד הרפואי קורא את זה, אני סתם מתלוצצת. לקחת ריטלין בלי מרשם זה גועל נפש!) ושתיתי כל כך הרבה קפה שבשתיים בלילה, כששלחתי את העבודה הלאה, הידיים שלי כבר רעדו והעיניים כמעט נפלו לי מהחורים. אבל הנה, נגמר. רק עוד סמינריון אחד, שלי, וזהו זהו זהו. זהו!!!

סטרט אפ מטורף: אני לא יודעת אם כבר כתבתי על זה, פשוט, זה מרגש אותי כל פעם מחדש: הייתי צריכה לעשות היום 9857 בדיקות דם, ובדרך כלל הורידים שלי גם מתחבאים, וגם כשכבר מוצאים אותם, הם מואילים בטובם למסור שתי טיפות דם, וזהו, מספיק להם.

ובכן, לפני שתי בדיקות דם האחות שמה לי את החוסם 5 ס"מ מעל פרק היד, ותוך שלושה פמפומים התייצב שם וריד נאה, שמנמן ומוכן לשאיבה. אם זה לא סטרטאפ, אין לי מושג איך סטרטאפ נראה.