אתמול נפגשתי עם אבי הרוחני א. זמש. וכבכל פגישה שלנו הלכנו לאכול. הרבה. הפעם המסעדה שזכתה לארח אותנו היא צ'ויה, דווקא נחמדה, ואחרי שגמרנו לעשות מעשים שלא יעשו בקריספי דאק ("טעים," אמרה א' באנינות, "אבל זה לא כמו בניו-יורק." א' השני לא ענה לה, מכיוון שהיה עסוק בפירוק נמרץ של הברווז, תנצב"ה) ואחרי שמהברווז נשארו רק עצמות, החלטנו שנלך לאכול גלידה, באייסברג. ("זה טעים כמו ברטיון בפריז!" אמר א' בשמחה. "המפ." ענתה א' השניה בתבונה.)
וכך הגיעו שני אנשים, נחמדים דווקא, לגלידריה, הזמינו גלידה, והשתיישבו בשמחה. מישהי, (לא באמת משנה מי, נכון?) כל כך התלהבה מהגלידה, שאיכשהו, לגמרי לא ברור איך, הצליחה להעיף לעצמה חצי ממנה ישר לתוך המחשוף, וכך אותה בחורה חשה איך גוש קריר בטעם פסיפלורה זורם לו ברגישות ובנחישות במורד הבטן שלה, עד שהוא נעצר לה בפופיק. הבחורה הזו (לא, זה לא משנה מי היא!) קצת נלחצה, בכל זאת, לא כל יום יש לה גלידת פסיפלורה בפופיק, אז היא הרימה את החולצה כדי לעשות עם זה משהו, אממה, היא עוד לא הפנימה את הקטע שבחורה מהוגנת אמורה לצאת מהבית עם חזיה, וכך, בתנופה נלהבת אחת, זכו כל יושבי הגלידריה, וגם אביה הרוחני, לצפות באין מפריע בציצים שלי. אה, שלה, זו לא אני בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
