לשאוף לנשוף

הכרתי את עמית בצ'ט, מדהימה כמות הפסיכים הכרתי שם. הוא היה מלך הכיתה של הצ'ט, אבל מלך הכיתה המרביץ, בחור סופר אלים מבחינה מילולית, שירד על כולם בלעג מרושע. אלי משום מה הוא התחנף מייד, האפסים האלה תמיד יודעים עם מי לא מתעסקים. כמובן שהאלימות המילולית ההיא הדליקה אותי, אין לי דרך לתרץ את זה. נפגשנו, הבחור נראה בסדר, היה נחמד כזה, הגענו למיטה, האיש ידע לרדת כמו שמייקל ג'ורדן יודע לשחק כדורסל, לדבריו לסביות לימדו אותו את העניין. אלי ואני כינינו אותו בחיבה "התימניה המלקקת". פעם ראשונה שהיה לי עניין מיני, אהמ, נצלני? במישהו. לא ממש עניין אותי לדבר אתו, כל מה שרציתי היה להגיע מהר מהר למיטה, ולמצוא את הראש שלו בין הרגליים שלי.

אבל הרבה דברים שם הריחו לי לא טוב – כבר בדייט הראשון הוא הודיע לי שהוא אוהב אותי, הציע לי לקחת מפתחות לדירה שלו, ולהתקין לי במכונית את מערכת הסטריאו שלו, כי אז לא הייתה לו מכונית. הנהנתי איכשהו, הורדתי אותו עוד קצת, ורצתי לשרינקית, לדון בתופעה.

השרינקית שלי הייתה מעדות ה"אהמ", וההנהונים בראש, אבל כאן היא הסתכלה עלי, ואמרה בפירוש: "אריאלה, זה דפוס התנהגות מובהק של גבר מכה, תלכי משם". ועם כל הצער, ותאמינו לי שהיו כל מני איברים בגופי שבכו מרה על הפרידה ממנו, הלכתי משם, כמובן שזה לקח זמן, כי אני גרועה בפרידות, אבל הלכתי, בלי שידיים התרוממו באוויר.

אחר כך שמעתי שבמקביל, ולמרות אהבתו המוצהרת אלי, הוא זיין עוד כמה בנות מהצ'ט, שגם להן הוא הצהיר על אהבתו והציע להן מפתחות לדירה, ואחת מהן אפילו סיפרה על יד שהורמה, אבל היא אמרה שהגיע לה, בטח הגיע.

כל-כך נזילים הגבולות בין העולם של האנשים ה"נורמליים" לאלה שעומדים שם, בחוץ, ועושים "שלום". מה היה קורה עם עמית לו הוא היה מוצא חן בעיני מעבר לכישרון הבלתי רגיל שלו? (אוח, מונדייה, אני לא רוצה להיזכר בזה, האיש היה הבאך של הכוס) לו הייתי פחות מודעות? לו לא היה לי ברור לגמרי שאם מישהו מרים עלי יד, הטלפון הראשון יהיה לאחים שלי שיבואו לפרק אותו?

קראתי ספר מתח אתמול (עוד פרקר, אני מכורה, מביך) ואחת הדמויות היא של כבר שעוזב את אשתו, והאישה הנבגדת עושה הכל כדי למרר לו את החיים. כשהתחלתי את הטיפול אצל אווה, באחת מרשימות ה"אני רוצה" שלי, נכתב, "אני רוצה שמשמו יסבול", שורה שנמחקה חודש אחר כך, כי כבר לא היה חשוב שמשמו יסבול, הייתי הרבה פחות כאובה, והבנתי שאני רוצה להבריא, ושכלום לא יצא לי מהסבל שלו, שבשאיפה לזה אני תוקעת את עצמי במקום שמאוד רע להיות בו.

ועדיין אני לא יודעת למה מורך הרוח שלי, למה כל כך קשה לי ללכת גם ממקומות שברור לי שלא טובים. תגידו, "זה טבעי"? ואני אענה בתדהמה, "אז מה, אני לא לומדת כלום? כלום?!". ולפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שאני לא ילדה בת שנתיים שהטיפול בשתיקה של אמא שלה יכול להותיר אותה חסרת הגנות לגמרי. אני אישה בת 32, ואני צריכה ללמוד, ברגש, לא בשכל, שטיפול בשתיקה אינו בעיה שלי, אלא של הצד השותק.