לשאוף לנשוף

אני אפילו לא זוכרת אם כתבתי פעם על עמי. עמי למד בכיתה שלי, אחד משלושה בנים, נו, מגמה הומאנית. היו מצחיקים הבנים שלנו, קני שהיה פציפיסט, חיים שהיה ערס צעצוע כזה, שהעבירו מ"אורט" אלינו, ואיכשהו שמו אותו בספרותית, ועמי.

עמי היה חצי מנודה, לא מנודה ממש, אבל הוא היה מוזר. היינו בית-ספר של ילדי תפנוקים, קשה לחשוב על ילדי תפנוקים באשקלון? יש בעיר שתי שכונות מאוד אמידות, ופעם היה תיכון עיוני שריכז אליו את ילדי השכונות האלה. היו גם כמה תלמידים מהשכונות הפחות טובות, מן הסתם, הם היו התלמידים היותר טובים, הייתה להם הרבה יותר מוטיבציה. עמי היה אחד מהם. אבל זה לא מה שעשה אותו מוזר, עכשיו, אחרי המון שנים, אני חושבת שעמי היה מוזר כמו שגאונים מוזרים, אנשים שהמוח שלהם עובד בצורה כל כך שונה, שאחרים לא ממש מצליחים לעקוב, ומעדיפים ללעוג.

גם אני הייתי בלועגים, לא בצורה קיצונית, אבל אז רק התחלתי להיות מקובלת, בכיתה שכולה בנות, ולא ידעתי שכשאת מקובלת את יכולה לגרום לזה שיפסיקו להתעלל במישהו במקום להצטרף או לעמוד מהצד. על איזה דברים דביליים צחקנו עליו...הוא היה מביא לבית-הספר שנדביק ו"דני", וכשהוא היה גומר לאכול את ה"דני" הוא היה מחזיר את הכפית לשקית, בלי ללקק אותה לפני זה. כמובן, זה נורא מצחיק, בהיסטריה מצחיק.

גם המורים לא אהבו אותו. הוא ישב תמיד בשורה ראשונה, ורשם הכל, בקפדנות אובססיבית. פעם יעל, המחנכת, צעקה עליו, "עמי! די! תפסיק לרשום הכל! אני לא יכולה יותר לראות את הקודקוד העגול שלך!". גם זה היה מצחיק נורא.

אף פעם לא דיברתי אתו, לא ממש, שיחה עם עמי יכלה להרוס את המעמד החברתי שלי, עצם זה שהיה לי מעמד חברתי היה כבר חידוש מסעיר.

מה עוד? היו לו ציונים מדהימים, לא היה לו אבא, השמועות אמרו שאבא שלו התאבד, ובסוף י"ב הייתה לו חברה יודניקית והוא היה מאושר, אני חושבת. הוא כל פעם סיפר על החברה השחרחורת ונאווה שלו (מילים של עמי).

אחר כך נגמר התיכון, כולנו התגייסנו. עמי לא היה צריך להתגייס, הוא באמת לא התאים לצבא, אבל בזמני לא היה מקובל לא להתגייס, קורה. בינואר 91 פרצה מלחמת המפרץ הראשונה. כשהייתה האזעקה הראשונה כולם היו בהיסטריה, כן כימי? לא כימי? כולם נראו כל-כך דביליים עם המסכות האלה.

עמי שם את המסכה, כנראה הוא שכח להוציא את הפקק, ומהלחץ הקיא פנימה, ופחד להוריד אותה, כי לא ידעו עם כימי או לא, ונחנק למוות. לא דבילי? לא המוות הכי מטומטם שיכול להיות? שנים אחר כך היינו נפגשים, וזה היה מצחיק אותנו, הצורה המטומטמת שעמי מת בה. כאילו, למען השם, כל-כך התאים לו למות ככה.

אבל בשנים האחרונות זה הרבה פחות מצחיק אותי, אני חושבת על הרגעים האלה של האימה שם בתוך המסכה, ונחמץ לי הלב.

עמי הוא חלל צה"ל היחיד בשכבה שלי, ולפעמים אני תוהה, איך המוות היחיד שלנו לא היה מוות של גבורה, בפעולה נועזת או אפילו סתם באימונים, או לכל הפחות תאונת דרכים, משהו סביר... לא, זה היה עמי שנחנק בתוך מסכת אב"כ.

כוס אמק.