בהתחלה התנגדתי למצעד בירושלים. בניגוד לכל מה שכל מי שקורא בבלוג יכול לחשוב, במציאות אני מנסה להתחשב כמה שיותר, ולעצבן כמה שפחות. מעבר לזה, אני משתדלת לכבד אנשים. זה אומר, למשל, שבחיי היום יום שלי אני אקפיד להניח כסף על הדלפק כשמי שעומד מולי דתי, כדי לא להביך אותו. זה אומר גם שכשאני אמצא את עצמי בסביבה שרובה דתית אני אתלבש בצניעות - אמנם לא חצאית, אבל שום דבר צמוד או חשוף - וזה אומר גם שאני לא עושה דווקא. אני לא עושה דווקא כי אני לא פועלת מכוחו של צו אלוהי שמחייב אותי לאכול חזיר וכלום לא יגרע ממני אם אני אתחשב. מה שבשבילי זו התחשבות, בשבילם זה חטא בל יעבור, אז הנה, מתחשבת.
בגלל כל זה הייתי נגד המצעד בירושלים, אבל לא נגד אקטיבי או מנומק, סתם נגד של לא נעים בבטן. זה לא סתר בכלום את הידיעה שלאנשי הקהילה יש זכות מלאה ובלתי מעורערת לצעוד בירושלים, רק שאולי לא כדאי ליישם את הזכות הזו.
אבל אז החרדים התחילו להתפרע, ולהתפרע, ולנהוג באלימות, והאלימות הפכה את זה מהתנגדות של לא נעים בבטן לבעד של אין ברירה - זה הפך ממאבק על צעידה בירושלים למאבק על עצם חופש הביטוי. מה שהדתיים כנראה לא מבינים היא שלאנשי הקהילה מותר לצעוד בירושלים, כמו שלהם מותר למחות נגד הצעידה הזו - בדרכים לא אלימות. הרגע שהם ניסו לכפות את דעתם באלימות, הפך לרגע שבו כל מי שחופש הביטוי חשוב לו חייב לתמוך בצעידה הזו.
אני מרגישה שקצת כופפו לי את היד, כי עכשיו אני מחויבת לתמוך במשהו שלא עושה לי נעים בבטן (לא, לא הצעדה עושה לי לא נעים בבטן, הצעדה בירושלים עושה לי לא נעים בבטן. בשביל אלה שזקוקים לכפית שלהם) בגלל משהו שעושה לי ממש קלקול קיבה, וזה הניסיון לשלוט בחברה בדרכים לא דמוקרטיות.
אין ספק שהחרדים יודעים טוב מאוד איך להרחיק ולנכר חילונים. המצעד הוכיח את זה שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
