תמיד כשאני קוראת ראיונות עם סלבס, ומתוקף היותי בחורה שטחית להדהים אני קוראת המון ראיונות עם סלבס, אני מגיעה למסקנה שאין טעם לקרוא ראיונות עם סלבס, כי כולם אומרים אותו דבר.
נניח, אם הסלבית ילדה: "אוי, האמהות כל-כך שינתה אותי, סדר העדיפויות שלי השתנה לגמרי, רק עכשיו אני מרגישה אישה".
אם הסלב בזוג: "אני מאוהב בה, היא באמת אהבת חיי, לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה כלפי מישהו אחר".
מצד שני, אם מערכת היחסים של הסלב לא במיטבה: "תראה, זוגיות היא לא רק פרפרים בבטן, זו עבודה קשה, מחויבות, ואנחנו עובדים על זה". (שבועיים אחר כך הם ברבנות).
עוד קלישאות שאני אוהבת הן: "ההצלחה לא שינתה אותי בכלל, אני אותה יב"ז מהבלוק", ו-"לא לא, אני לא הומו, הייתה לי חברה בתיכון, מאז פשוט לא מצאתי את אהבת חיי", והטובה מכולן: "אני מתעניינת בפילוסופיה, קראתי את הנזיר שמכר את הפרארי ואת האלכימאי".
סתם, אני לא יודעת למה כתבתי את זה בכלל, זה אפילו לא קשור לנושא הכתיבה שלי. אתמול הייתה לי באייסיק שיחה שעצבנה אותי, אבל ממש. השאלה שעולה היא: למה למען השם אני לא מאגנרת אותו? מה מפריע לי ללחוץ על הכפתור הזה, שימנע ממני לנצח את השיחה אתו? ז'תומרת, אני לא מכירה אותו, שמעתי לעייפה את פיסות התובנה א-לה "באדולינה" שהוא מעביר כאילו גילה אוצר כמוס, הניתוח הפסיכולוגרושי שהוא עושה לי מכעיס אותי (איך אני אוהבת לחשוב שאני כל-כך שונה ומיוחדת, איך אני לא אוהבת אנשים שגוזלים ממני את התחושה המופרכת הזו), ועדיין, לא יכולה להביא את עצמי ללחוץ על כפתור ה"איגנור".
בהתחלה חשבתי שזה בגלל תודעת ה"לא נעים לי" המפותחת שלי. כאילו, ככה לסגור למישהו את הדלת בפרצוף? איפה גידלו אותי? בג'ונגל? אבל היום הט', הוד תבונתה, הביאה אותה בתובנה שנשמעת הרבה יותר הגיונית: כי אם אני אאגנר אותו הוא יחשוב שניצח בויכוח, ואצלי, בקרקוב דרום, אם אני לא אגיד את המילה האחרונה, הרבה יותר עדיף לי ללכת לחתוך ורידים...
ועכשיו אני שמחה, כי שוב אני מגלה שמכל דבר אפשר ללמוד עוד קצת עלי, אמנם לא למידה שממלאה אותי גאווה, אבל עדיין, עדיף לי להבין שאני נשארת שם בגלל וכחנות בלתי נסבלת, ולא כי אני ילדה מבוהלת שפוחדת שלא יחבבו אותה (או שילוב של השניים? אללי, למה דברים תמיד מסתבכים?)
וכדי לא להישאר עם טעם חמוץ, הנה קטע זעיר שתרגמתי מהספר האחרון של פארקר שקראתי. נורא עשה לי נעים בבטן:
"הנשים נראו ערומות, כמו שהן אף פעם לא נראות ערומות במגזינים פורנוגרפיים. הנשים האלה היו אמיתיות, עם ההתעבות העדינה של העור פה ושם, קריסה זעירה של השדיים, הקפלים הקטים בבטן, שיש לנשים, וגברים, אמיתיים. זה הפך אותן ליותר, במקום פחות, מפתות, מפני שזה הדגיש את הערום שלהן, ובאופן מסוים את הפגיעות. זה גם גרם לי להרגיש עצוב בשבילן. סוג כזה של פגיעות לא אמור לעבור מיד ליד. היא נועדה למישהו שאוהב אותך וגם הוא פגיע".
ואחרון: הסיגריות שלי הגיעו. מכיוון שאני פלוצה יומרנית, אני מעשנת סיגריות שאין להשיג בארץ - "קאמל סופר-לייטס", ומקפידה שכל מי שנוסע ולא מעשן יפניק אותי בכמה שיותר פאקטים. לאחרונה, בכלל תכנון לקוי, הן נגמרו לי, ובמשך שבועיים עישנתי, בבעסה גדולה ובמחיר מופקע, סיגריות אחרות. אבל לא עוד! בארוחת הסטייקים המופלאה שפנחס בישל לכבוד יום העצמאות ויום-ההולדת של אביבה, בהשתתפותם של כל מני אורחים *מאוד* מכובדים, חיכו לי שני פאקטים שהזבובנית הביאה לי, ואצל אלי מחכים לי עוד חמישה. בהנחה שאני מעשנת בערך ארבע חמש סיגריות ליום, אני יכולה לנוח על זרי הדפנה כמה חודשים טובים.
הללויה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
