לשאוף לנשוף

כידוע לכם, אני לגמרי בחורה של הרגלים קבועים. ההרגלים הקבועים משתנים כל הזמן, אבל בזמן שהם בתוקף, הם הכי שולתת!!1!

למשל, בחודשים האחרונים סדר היום שלי נראה כך: אני קמה ב-9:00, זוחלת לקומקום, מרתיחה מים. זוחלת בחזרה לשירותים, עושה פיפי. בינתיים המים רתחו, אז אני מכירה לי קפה (שחור, שתיים סוכר) וזוחלת למחשב, שם אני מחכה שהקפה יתקרר, מקשקשת עם אוריאל שבדיוק הולך לישון, אחרי הקפה אני שוב הולכת לשירותים, מצחצחת שיניים ועולה להורים, כדי ללכת שעה על ההליכון. יוצא שב-12:00 אני כבר שתויה, אכולה, מעומלת ומקולחת.

ביום שישי הכול משתנה. אני קמה ב-9:00, עושה פיפי, מצחצחת שיניים (היי, גדי, זה פוסט צחצוח שיניים!!!) ואז עולה להורים, מכינה לי קפה (שחור, שתיים סוכר) ופותחת את המוסף של ידיעות מהצד השני, כדי לקרוא את הטור של הספקטורית. אחרי זה אני הולכת שוב לשירותים, ועולה להליכון יחד עם מוסף "שבעה לילות", אחרי שניסויים אמפיריים חוזרים ונישנים הוכיחו ש"שבעה לילות" מעביר פונקט 40 דקות על ההליכון, ונשארת לי רק עוד רבע שעה להזיע.

אני לא יכולה להבהיר כמה מרומה הרגשתי היום כשפתחתי את העיתון, ובמקום "בקרוב אגיע רחוק" ראיתי סודוקו. אני שונאת סודוקו!

זה כל כך העגים אותי. הרגשתי כמו עדר בלי רועה, כמו עם עם מנהיגות חלולה, כמו קפטן אחאב בלי מובי דיק, כמו קרם פנים בלי סרום, כמו טבחית בלי סינר (+ דרושים)

מתישהו, כשיהיו לי כוחות נפשיים לעסוק בזה, אני אכתוב על התגובות המגעילות בכתבה הזו. על הבורות, על צרות המוחין והאופקים, על הרוע ועל הפחד. כרגע זה גדול עליי.