אם אחרי הפוסט הזה אני אוחרם, לא יהיה בליבי עליכם כלום. אני הייתי מחרימה מישהי שמתוודה על דבר כזה. כמובן, יש לי תירוצים תקפים, טוב, תקפים למחצה, אבל אלה רק תירוצים.
נושמת נשימה עמוקה....
אני חברת ליכוד.
חוזרת שוב, כדי שלא אוכל להגיד אחר כך שחייזרים הכריחו אותי לכתוב את זה:
אני, אריאלה ר. חברת ליכוד.
עכשיו, לאלה שלא ברחו, אני אנסה להסביר איך זה קרה.
לפני שנה בערך הפטריארך, אוחז בידו טפסים, כינס את כל בני המשפחה (היה מצב נדיר שכולם היו בארץ, בד"כ אנחנו עובדים בשיטת הדלת המסתובבת, כשמישהו תמיד נמצא בחו"ל לתקופות ארוכות), והודיע שאנחנו מתפקדים לליכוד. ניסינו למחות, אבל הוא הזכיר שהוא זה שמפרנס את כל הפרזיטים, ושהוא צריך שנתמוך באסידו למועצת העיר. לא שהיה לי מושג מי זה אסידו, אבל באותו חודש חשבון הויזה שלי עמד להרקיע שחקים, וזה לא היה הזמן להתעקש על עקרונות, עקרונות לא משלמים את המסעדות שאני הולכת אליהן.
בבושת פנים מילאתי ושלחתי הטפסים, הצבעתי עבור אסידו למועצת העיר, הוא לא נכנס, ואני, עצלה כהרגלי, לא ביטלתי את חברותי במפלגה.
אבל עכשיו, הו עכשיו, כשאני מקבלת בערך שני מכתבים ליום שמסבירים לי למה אני צריכה להצביע בעד או נגד תוכנית ההתנתקות, כשאני מקבלת ישירות לטלפון הנייד הודעות בדבר חשיבות השתתפותי בבחירות, שיקבעו את גורלה של ישראל, כולל הצעות להסיע אותי לקלפי, אני חושבת שזה לא כזה דבר נורא. נראה לי שביום ראשון אני בהחלט אלך לקלפי, וביד בוטחת אצביע בעד תוכנית ההתנתקות, והנה, יצא טוב מזה שלא ויתרתי על החברות.
ועוד וידוי: מעולם לא ראיתי "קחי אותי שרון", אף לא שבריר שנייה מהתוכנית לא חצה את שמורות עיני, כלום, בחיי. למרות ההימנעות הזו, אני יודעת הרבה יותר מדי על הגברת הזו, ואני חוששת שאני מתחילה לפתח אלרגיה. כל פעם שאני רואה את הגומות שלה, או את סנטרה הרופס אני נתקפת בדחפים אלימים.
יש פה מישהו שיכול למחוק לי אותה מהמוח בהיפנוזה או משהו? לא ברור לי למה, הפקאצה הזו מהווה סיכון אמיתי לשלוות נפשי.
אה, ונתפס לי קצת הגב. תודה על האמפטיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
