התחלתי לעשן בגיל 15. זה היה לפני 20 שנה, למרות שבהרגשה הפנימית רק אתמול ישבתי עם קני, תמיר, יניב וחיים במחששה ולקחתי מתמיר את סיגריית הטיים הראשונה שלי. טיים עלו אז שקל לקופסה. 20 שנה, ונדירים הימים שאני מעשנת בהם יותר מסיגריה ליום, ממש נדירים. לקראת סוף היום אני מדליקה סיגריה, מעשנת אותה, וזהו. לפעמים אני מוותרת גם על זו. בבית תמיד יש לי לפחות פאקט סיגריות. למה? כי ככה רגוע לי.
סמים התחלתי לעשן בגיל 24. היום אני מעשנת רק כשמישהו אחר מגלגל לי, ההתעסקות בכל הפצ'קריי הזה כל כך מעיקה עליי, שאני מוותרת. תמיד יש לי טיפה בבית. אם יבוא משבר או משהו. (לידיעת המשטרה, אל תטריחו את עצמכם, זה פחות מגרם, חבל על הזמן שלכם ושלי.)
בהליכון אני הולכת בדיוק 55 דקות. לא שעה, שעה זה מעיק, 55 דקות זה בסדר, כי אז אני לא צריכה להגיד לעצמי "עכשיו אהיה שעה על ההליכון", לא, זה לא שעה, מה פתאום?
בדיאטה אני חורגת כל יום בנקודה אחת. ב-18 נקודות אני מרגישה לא מסופקת, אבל הנקודה הנוספת הזו גורמת לי להרגיש שזיינתי את המערכת, ועכשיו אני יכולה להיות שבעה.
זה תמיד ככה, כמעט כמעט. כמעט לא מעשנת, מתעמלת כמעט שעה, שומרת על הדיאטה כמעט בקפדנות. בכל התחומים זה עוד מאמץ קטנטן, בלתי מורגש למעשה שהיה מקרב אותי יותר ללהיות "בסדר". אבל דווקא המאמץ הקטן הזה, שאני לא עושה, שם נמצאת תחושת החופש - בסיגריה היומית, בסמים שלא בשימוש, בחמש הדקות החסרות על ההליכון, בנקודה המיותרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
