לשאוף לנשוף

אתמול הצלחתי לשכנע את הצ'ופ ללכת אתי ל-TLV. כל היום הוא סירב בתוקף, בטיעון ש, "תקשיבי, מספיק קשה לבלוע את מתקפת הקלאבינג שנפלה עליך, ואני בהחלט לא אהיה חלק ממנה". התוכנית הראשונית הייתה ללכת אתו לשתות משהו, להחזיר אותו הביתה, ואז לחבור לט' ולעוט על המקום, אבל הט' אכלה סלט, חטפה קלקול קיבה, ובילתה את שארית הערב כשהיא מתאמנת על איך להיות בולימית. אני באמת לא חושבת שיפה להגיד, "אמרתי לך", אבל כמה פעמים אמרתי שסלט זה לא בריא? אה? כמה פעמים?

וכך, אחרי שני דרינקים, וערב מאוד נחמד, שבו הצלחתי לא לעצבן אותו אפילו פעם אחת (הישג נדיר, ונא לרשום את התאריך), אחרי שהודעתי ש"זהו! אני הולכת לבד, לא לא, זה בסדר, אני רגילה להיות לבד!", משהו נשבר בו, והוא הסכים לבוא אתי.

מייד חיבקתי את קרסוליו, הודיתי לו בהתרגשות, ונסענו לנמל, לעשות קצת קלאבינג. שנינו לא ממש ידענו איפה זה, למרבה המזל היה שם שלט די גדול, שכתוב עליו TLV, ובדדוקציה מופלאה, הבנו שזה כנראה שם. אנשים אנשים התקהלו בכניסה, ואנחנו שניסינו להבין מאיפה נכנסים הותקפנו על-ידי סלקטורית שהצביעה עלינו, ואמרה, "בואו, כנסו!", הסתכלנו אחד על השני קצת המומים, זה היה באמת מפתיע, כאילו, בזמני עוד הייתי אמורה לעמוד קצת בתור, לעשות פרצוף קולי, וכאן הזותי מתנפלת, ועוד מפנה לנו דרך. ניסיתי לזכור האם אני מכירה אותה מאיפשהו, בהחלט לא הכרתי, וגם הצ'ופ לא הכיר, לאלוהי הגזענות הפתרונים. האמת היא שזה היה קצת מביך, אבל לא מביך מספיק כדי שנעדיף לעמוד בתור.

שם הייתה האכזבה הראשונה של הערב, מה שכנראה היה אמור לשמש לנו אזהרה. מיכל נדל, הסלקטורית המיתולוגית, שפעם הייתה כוסית ברמת הדוגמנית, עמדה שם, כשהיא נראית כמו הדודה שירדה זה עתה מהאונייה שהביאה אותה מרומניה של שנות השבעים, שמנה וצווחנית. הסתכלתי עליה בהלם, והתפללתי בעוז שאותו שינוי לא עבר עלי.

הלכתי לקחת את כרטיסי הכניסה (נזכרו לתת לי כניסה חינם, כעת ששדי קרסו וירכיי התכסו צלוליט, מה בצע לי בכניסה חינם למועדונים? אה?), וחדרנו להיכל. עלאק היכל, בתחת שלי היכל. איזה מקום מבעס! אני באמת לא רוצה להיות כמו הזקנים המתרפקים על תהילת העבר, אבל בנעוריי המאגניבים, הכניסה ל"אלנבי 58" הייתה מלווה בהתרגשות אמיתית, ולא, לא רק בגלל הסמים, הייתה שם אווירה של סקס, העיצוב של המקום אפשר המון דברים, הבנות היו מתלבשות בצורה פרובוקטיבית ומגניבה,  הבנים היו בנים שהייתי שמחה לצאת אתם. כאן הייתה פרחיאדה מזעזעת, בנים בגופיות ומכנסיים צמודים הרבה יתר על המידה, בנות ב...ואללה, אין לי מה להגיד את השעמום שהן לבשו. הסתכלנו סביב, ומייד הלכתי לקנות שתייה, אולי זה יעזור. לא עזר. לא היה שם בחור אחד שהייתי רוצה שידבר אתי.

כל זה היה יכול להיות בסדר, לו המוזיקה הייתה טובה. אך לא, ימי ההאוס השמח כנראה פסו מהעולם, ונדונו למשהו כבד, מעייף, שאי אפשר לרקוד אתו. ואני הרי פאבלובית לגמרי בכל הנוגע למוסיקה, שימו לי מוסיקה, ואני מייד אתחיל לנענע את התחת. לא הפעם. ובכל פעם שהדיג'יי רצה לעשות איזו עלייה מוסיקלית, הוא נקט בפטנט מדהים והגביר את הווליום, לא מהמם? עמדנו שם שנינו, זעופים, וסיכמנו שנישאר עד שניק וורן, שאמור להיות דיג'יי בן בן בן זונה יעלה, ונראה. ואכן, הוא עלה, והשעמום המשיך כאילו כלום.

כאן נשברנו, ופרשנו, הייתי אומרת פרשנו בשיא, אבל הדרך היחידה לפרוש בשיא הייתה לא ללכת לשם בכלל.

בדרך הביתה הסתכלנו על השני בהקלה, והצ'ופ אמר, "את יודעת, לפעמים אני מרגיש מקופח שאני נשאר בבית וכולם בעיר הזו מבלים, אבל בחיי, אחרי היום? תני לי להישאר בבית עם ספר ומחשב, ואני מאושר". לא נותר לי אלא לומר "אמן".

ותובנה אחרונה: אין הרבה דברים יותר עצובים מרחבת רקודים שהדלק המניע אותה הוא אלכוהול.

ועדכון מהשטח: אחד המרגלים מוסר לי שבארבע ניק וורן העלה הילוך והמסיבה התרוממה, ואני אומרת: גם אם היא התרוממה, אין שום הצדקה לשעמום של השלוש שעות קודם.