זה קורה לי פעם בכמה זמן. אפרוריות עכרורית משתלטת על האישיות שלי, ואני צריכה לנשום עמוק ולצלול פנימה, לבדוק מה קורה.
אני לא מסתכלת פנימה יותר מדי. המודעות העצמית שלי היא לוח נחושת ממורק שאני מציגה החוצה. מבריק, נקי, משקף, בלתי חדיר. רוב הזמן אני חושבת שגם אני כזו, וכשאני מתחילה באמת להשתכנע שהפסאדה זו אני, מתחילים להופיע כתמים ירקרקים על הנחושת, וכמה שאני שונאת את זה, אני חייבת לנקות אותה שוב.
יותר מדי זמן לא הייתי ערומה בפני אף אחד, בכל המובנים. זה נהיה מפחיד. אני לא יודעת איך אני אתמודד עם עירום של הגוף בלי עירום של הנפש, אבל אני לא יודעת כמה כוח יש לי לערטל את הנפש. שוב. אני לא מתפשטנית גדולה. כשכבר הייתי מוכנה להראות יותר, זה היה כשידעתי שאוריאל נוסע וזה נגמר, שאני לא אצטרך לחיות עם תוצאות העירום. כנראה זה הופך אותי למתפשטנית קטנה ולפחדנית גדולה.
אני לא טובה בשבילי זהב. פעם הייתי זורקת את כל כולי על מי שרצה ומי שלא, ועכשיו אני סגורה בפיג'מה כחולה. או אולי אני מספרת שאני סגורה ובעצם אין מי שרוצה לפתוח? נהייתי בררנית, או ויתרתי? בחרתי לא להתפשר, או האימה משאירה אותי בתוך קונכייה? ואהבה חדשה היא הרפתקה, או משהו גדול ומאיים נורא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
