לשאוף לנשוף

יש לי בעיה עם הוראות. החל מהשלב השני בהוראות יורד לי תריס על המוח, טוינק, בום! ואני מפסיקה להבין. מי שממש מכיר אותי יודע שאין טעם להסביר לי שום דבר. מה שמספיק מעניין אותי אני אלמד לבד, או איכשהו אדע לספוג את זה בצורה שמתאימה לי.

בגלל זה אני לא מצליחה להפנים שזמן * מהירות = דרך. ברמה המודעת אני מבינה את זה, אבל כשאני צריכה לחשוב משהו שקשור איכשהו לנוסחה הזו, נגיד, כמה זמן רצתי אם רצתי 3000 מטר במהירות של 8.5 קמ"ש, אני מייד צריכה עזרה. לא רק שאני צריכה עזרה, אלא שיש שני אנשים בלבד שאני סומכת על האינטליגנציה שלהם מספיק בשביל לעשות את החישוב הזה, הט' ואוריאל. כל אדם אחר עלי אדמות מבחינתי לא מוסמך לחשב את זה, וזהו. מצד שני, אני נורא מתפעלת כל פעם כשהם חוזרים אליי עם תשובה. זה נראה לי ממש נס הזמן.

נכון שאצנים מדברים על זה שיש מין zone כזה שנכנסים אליו וכשכבר נמצאים בתוכו אפשר לרוץ לנצח? שקר גס. ריצה היא עינוי צרוף מהמכה הראשונה של הרגל על המסילה עד הרגע שאני מאטה את המכונה ל-7 קמ"ש כדי לחזור לנשום. זה מבחן ארוך ומעיק בסיבולת. לדחוף עוד קצת. להתעלם מהזיעה שנוטפת לתוך העיניים. לשמור מכל משמר על קצב הנשימה. לשאוף דרך האף, לנשוף דרך הפה, ושוב, ושוב, ושוב. שיעבור שליש המרחק שהקצבתי לעצמי, ואז החצי, ואז להתחיל לספור לאחור. לרמות את עצמי, תמיד לרמות, "אני אפסיק לרוץ כשהשעון יראה דקה עגולה." אבל אז השעון מראה דקה עגולה ומד המרחק מראה מרחק לא עגול, אז "אני אפסיק לרוץ כשאני אסגור עוד 100 מטר." אבל אז השעון לא עגול, וחוזר חלילה. לקראת הסוף אני מורידה את הנגן ונותנת לקצב הריצה להשתלט על קצב הנשימה. רגל רגל שאיפה, רגל רגל נשיפה. ואם אני לא אעצור עכשיו אני בטח אמות, אז אני אמשיך עוד 100 מטר, כדי להוכיח לעצמי שזה לא יהרוג אותי.

אבל ה-zone הזה הוא שקר גס. רק אשליית האנדרופינים שמשכיחים כמה סבלתי. אותם אנדרופינים שדואגים שעד מחר בבוקר אני כבר לא אזכור את הזיעה המעוורת, את הריאות המתכווצות, את הלב שעולה ל-100 אחוז תפוקה, אותם אנדרופינים שכבר עכשיו עושים לי חשק ללבוש בגדי ספורט ולחזור לשם, כי כל מה שזוכרים זה את הרגשת ההישג המטורפת בסוף.

אמור להיות כאן איזה משל נמשל, נראה לי.