| |
לשאוף לנשוף |
כינוי:
Xanty72 בת: 53 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2004
ראש חודש
כשכתבתי בבננות פעם צלצל הנייד שלי, ומישהו שם, שהתחבא מאחורי מספר חסוי אמר שקרא אותי, השיג הטלפון ושאני מאוד מוצאת חן בעיניו וכאלה. לכאורה יש משהו נורא מפתה בפגישות עם אנשים שמכירים אותי דרך הכתיבה. הם מכירים רק את הפרופיל המוצלח שלי. הכתיבה שלי הרבה יותר טובה ממני. אבל אז אני צריכה להתמודד עם הפער הזה, שבינה לביני, ולתהות איך הפער הזה יתגשר. עם משמו הוא לא התגשר טוב, עם אנשים אחרים כן. רוב החברים שלי כיום הכירו קודם את המילים שלי ורק אז אותי, ואותו דבר לגביהם. עם חלק זה הצליח, עם חלק לא. יש לזה סיכוי להצליח רק כשמצליחים להתמודד עם הפער, כששני הצדדים רוצים להכיר מעבר למילים.
השבוע שעבר היה מעצבן, הגבולות שלי נחצו יותר מדי פעמים, בלי שום כוונות להרע, אבל נחצו. והאמת? זה לא מחמיא, זה לא עושה נעים בפופיק, זה לא גורם לי להרגיש חשובה. זה מלחיץ ומעצבן אותי. דיברתי על זה עם אווה, שאמרה שזה המחיר שאני צריכה להיות מוכנה לשלם על החשיפה הגדולה שלי כאן. וזו הייתה הפעם הראשונה ששקלתי להירגע, להתחיל למדר, אולי לפתוח בלוג יותר דיסקרטי. פתאום הבנתי שיש אנשים שחושבים שהם מכירים אותי, או שהם חברים שלי, והם לא. אריאלה של הבלוג לא ממש קיימת במציאות, אני די קרובה אליה, אבל היא לא קיימת, וחשוב לי שזה יהיה ברור. חשוב לי גם להבהיר שמה שיש כאן הוא מה שיש, אלא אם אני רוצה אחרת, אני הבוחרת ואני המחליטה. נשמע נורא? ובכן, ככל שזה ישמע מוזר, אפילו לי יש אזורים פרטיים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
