נורא התרגשתי כשידידי היקר ב' התקשר להזמין את הט' ואותי לערב השירה בציבור החד שנתי שהוא וי' עורכים. התרגשתי התרגשתי, אבל זכרתי להזהיר אותו. השמיעה שלי זהה באיכותה לראייה של חפרפרת. טוב, זה לא הקבלה ממש נכונה כי חפרפרות עוורות ואני לא חרשת, אבל האיכות, האיכות...
ב' היקר אמר ששטויות, כולם בטח ישירו יותר חזק ממני ואף אחד לא ישים לב לזיופי הענק שלי.
ביום שישי התייצבנו, הט', העוגה שאמא שלי אפתה ועיטרה בסרטים חמודים ("אמא, למה קישטת את העוגה בסרטים?" "מה זאת אומרת? הם הומואים, יש להם חוש אסתטי." האישה כוכבת, אין ספק בכלל) ואני בביתם של ב' וי', ואחרי שקצת שתינו והתמנגלנו בחן קיבלנו שירונים והתיישבנו לשיר.
בהתחלה קצת התביישתי, אני באמת שרה איום ונורא, אבל ככל שהערב התקדם הביטחון העצמי שלי התגבר, ובשלב מסוים מצאתי את עצמי שרה במלוא גרון (מודה, הייתי קצת שיכורה כבר) כשאני משוכנעת שהתגברתי על החרשות המוזיקלית ושאני שרה נורא יפה.
האשלייה התנפצה כשי' רטן ואמר, "אני רוצה שכולם ידעו שאני נורא מרוצה מזה שאני מצליח לשיר כמו שצריך למרות שאני יושב ליד אריאלה. שאין לי מושג מה היא שרה, אבל זה בטוח לא מה שכולם שרים."
וכך נגדעה קריירת הזמרה שלי חמש דקות אחרי שהתחילה. חבל, דווקא נהניתי.
שתי המלצות תרבותיות:
"על היופי" של זיידי סמית, פשוט ספר בן זונה. אני יכולה להכביר מילים על היכולת שלה לאפיין דמות בשתי מילים, על העין הנדירה שלה לאבסורד וזיוף, על ההבנה העמוקה שלה בבני אדם, אבל חבל. אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה ובאופן אבסלוטי. לכו על זה.
"בוראט" הלכתי אתמול עם אחי, וכשנגמר הסרט כאבה לי הלסת מרוב צחוק. אני מדברת על צחוק בלתי פוסק. ברון-כהן מצחיק בצורה שקשה לתאר. הסרט מביך לפעמים כי הוא תופס אנשים בקלקלתם, אבל זה מאפשר לראות כמה דקה המסכה התרבותית שאנשים עוטים על עצמם. היסטרי לגמרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
