לשאוף לנשוף

איכשהו כל הפאזות הקודמות של גפי אמיר התפספסו לי. מבחינתי גפי אמיר היא האישה שכותבת על חייה כאם לשלושה, וזהו. זה לפחות היה כך עד לפני שבוע וחצי, כשראיתי את הספר "ד"ש מנעורייך" ב-20 שקל, נזכרתי שלא קראתי שום חומר "אמיתי" שלה, ומלמלתי לעצמי, "מקסימום, 20 שקל."

מאז צרכתי אותה נורא באיטיות, לא יותר מסיפור ליום, ולא הפסקתי להתפעל לרגע. בכישרון לשוני נדיר, ובדייקנות של מנתח מוח עילוי היא חשפה הכול-הכול-הכול, את פחד הבדידות ואת תוגת הביחד, את חלומות הנעורים שהולכים ומתכווצים, את החיים שהופכים להיות מאיימים יותר ויותר, את האישה ששוקעת בעבודה כי זה הדבר היחיד שיש לה, ואת הזוגות שנשארים ביחד כי הם נורא רגילים. נשים שכל החלומות שלהן הצטמצמו לבחירת מפיות תואמות לשמלת הכלה וגברים שנשארים כי, כי אלוהים יודע למה. השקרים שאנחנו מספרים פנימה והשקרים שאנחנו מספרים החוצה. כל פעם גמרתי סיפור, והעפתי את הספר למקום אחר, וכל פעם, ממש כמו ב"הקמע", הספר מצא את דרכו חזרה למיטה שלי, כדי שאני אקרא עוד סיפור אחד, שישאיר לי על העור עוד שריטה אחת, לא עמוקה, אבל שלא מפסיקה להציק.

למרבה המזל הספר נגמר בטון שבע רצון, לא מאושר, ממש לא, שבע רצון, נעים. נעימי-ימי, כך שיכולתי לחזור לנשום, אבל כשחזרתי לנשום, התחלתי לכעוס, לכעוס על גפי של אז וגפי של היום.

נשבר לי, נשבר לי מכותבות התוגות, תוגת האמהות תוגת הלבד, תוגת הבדידות ותוגת הביחד. 1001 תוגות מוזטל כתב, ואת כל השאר כותבים שם בחוץ ללא הרף.

דייקנות כירורגית אצל סופרת היא דבר מעולה. היא דורשת אומץ, יד יציבה ויכולת לא להירתע מכל הגועל נפש שמתחת לעור. היום גפי עברה לפאזה אחרת, לדה-מיתולוגיזציה של האמהות.  זה מה שהולך היום, קשיים וסבל. אמהות כעבודה תובענית ואינסופית, שאלוהים יודע למה אנחנו מביאים אותה על עצמנו. זה חשוב, זה באמת חשוב. חשוב שכל אישה שהילד שלה בוכה כבר שלוש שעות והדבר היחיד שהיא רוצה לעשות זה לשים לו ראש על הכרית תדע שכל אימא הרגישה אותו דבר בשלב מסוים, וזה לא אומר שהיא אישה מעוותת. חשוב גם שכל אישה שלא התאהבה בתינוק שלה ברגע שהוא יצא מהכוסשלהאימא שלו תדע שזה קורה, ושבינינו, אין יותר מדי מה להתאהב בחבילה מזוהמת וצווחנית, זה כבר יבוא. אבל מרוב דייקנות כירורגית ודה-מיתולוגיזציה, האושר הלך לאיבוד, או הפך למשהו שלא מנומס לדבר עליו.

כל הדמויות של גפי סובלות, וואלה יופי. אבל לאף אחת מהדמויות האלה אין רגע שבו השמש והעננים הסתדרו בצורה כל כך מרהיבה שהיופי הפך למתיקות מתגעשת? ולזוגות העלובים שלה לא קרה שאחד מהםהתעורר  בבוקר קצת לפני השני, וכשהוא הסתכל על מי שישן לידו, שאולי נוזל לו קצת ריר והוא לא מריח איי-איי-איי, התפוצץ לו הלב מרוב אהבה והכרת תודה על עצם הנוכחות של המישהו הזה בחייו? ואמהות, מותר להן ליהנות מהילדים שלהן מעבר ל"כשהוא חולה בבית אני יכולה להישאר ולסדר ארונות, מגניב!" מה עם הרגע שאת יושבת עם הילד שלך על השטיח ומשחקת אתו, ומגלה שאתם יושבים באותה צורה? או איך אחרי שהוא בכה שלוש שעות פתאום הוא מחייך, ושלושת השעות המורטות האלה נעלמות כאילו הן מעולם לא קרו?

 כל הדברים האלה לא קיימים בכתיבה הכירורגית, הצינית, העלאק מתלוננת הזאת. ואני מרגישה שזה נורא חבל, שאושר הפך למשהו בכלל לא מגניב.