איכשהו זה מתקשר לפוסט הקודם שלי.
היום זכיתי להכיר את מאיה ספקטור-לויט הפעוטה. התכוונתי לכתוב פוסט קצת ציני וקצת משועשע, אבל יש משהו בתינוקים שמפשיט אותי מכל ההגנות האלה. הרבה מהאנשים האהובים עליי הפכו להורים בשנים האחרונות. אביבה הביאה את נעם החתיך, ורדי את בן המקסים, חייש את רשף השרמנטי, ועכשיו מאיה הפעוטה, ומול כל אחד ואחד מהם אני עומדת נפעמת. זה בלתי נתפס בעיניי, שני אנשים מזדיינים, או אפילו לא מזדיינים, ואז, פתאום, זה הופך לבנאדם קטן ומושלם. הכול, הכול יש בהם, ציפורניים קטנטנות, אף פעוט, פה זעיר, אנשים מושלמים. פוטנציאל טהור לגמרי.
בינתיים נעם הוא המבוגר מכולם, והוא הכי איש קטן. איש קטן ומקסים. הוא מקשקש, מפלרטט כמו מטורף, יש לו גומות והוא יודע איזה שירים הוא אוהב. כאילו, רק אתמול הוא היה פצפון ובכיין, איך זה קרה?
פעם אחרי פעם אני רואה אותם נצמדים לפטמה, ואחרי רגע המבוכה הראשון (שלי, שלי) אני מסתכלת איך הם יונקים, ואיך הנשים האלה הופכות לי מול העיניים לאמהות. זה השינוי הכי יפה בעולם. הן נעטפות רכות חדשה. אולי ההבנה שמעכשיו יש מישהו שאת אוהבת הרבה יותר מאשר את עצמך עושה את זה. לא יודעת. נו, זה פוסט מבולבל.
אה, והתחילו להקרין את "הדברים שמאחורי השמש". בלב שלם, בשיא הכוונה, לכו, לכו, לכו. זה סרט נפלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
