לשאוף לנשוף

קודם כל עדכון שן:

השבח ליושב במרומים ולד"ר מיאנג, נציגו עליי אדמות, אחרי היום הראשון, שבו לדפוק לעצמי פטיש בראש נראה היה כמו רעיון מעולה, זה לא כואב בכלל, רק שימשיך ככה, אמן סלה, ושאני לא אמות בגלל חוסר ספיגת ויטמינים באשמת האנטיביוטיקה, תודה.

עכשיו להתגלות האלוקית:

כמדי בוקר (חוץ מאתמול, נתתי לעצמי פטור עקב השתלה) עליתי על ההליכון, התחלתי בהליכה, לה לה לה ללה, ואחרי 2 ק"מ התחלתי לרוץ. ההחלטה הראשונית הייתה לרוץ 3.5 ק"מ, ואז לחזור שוב להליכה ולהשלים ל-8 ק"מ בסה"כ. התחלתי לרוץ, לה לה לה, ללה.

כשהגעתי ל-5.1 חשבתי לעצמי, "א', (אני מאוד ממודרת עם עצמי) רצת כבר 3.1 ק"מ, למה לעצור ב-3.5, את יכולה לתת עוד חצי ק"מ ולסגור ארבעה."

"יס יס," עניתי לעצמי, "ברור שאני יכולה לרוץ ארבעה, איזה שאלה!" וכך המשכתי לרוץ, לה, לה, לה, ללה. 3.2, 3.3, 3.4, אני עדיין חיה ונושמת, ואז, בדיוק, אבל בדיוק בשנייה שהמכונה עברה מ-5.49 ל-5.5, בום, טראח! הפסקת חשמל, והמכונה נעצרה.

אם זו לא דרכו של אלוקים להגיד לי שבינתיים אני צריכה להמשיך לרוץ רק 3.5 ק"מ, אין לי מושג מה זה.