אתמול נערכה מסיבת ההשקה של רשף הראל הזעיק, שכבר לא כל כך זעיק, הוא מחייך באופן רצוני, ואוחז אצבע בכוח מפתיע. היה מאוד נחמד, טעים, ומערער. פעם ראשונה מזה אלוהים יודע כמה זמן שהייתה לי אינטראקציה עם אנשים חדשים. לא, לא, זה ללכת מסביב. זו הייתה אינטראקציה חברתית קצת עוינת. לא, לא, זו הייתה פעם ראשונה מזה הרבה מאוד זמן שלא הייתי עם אנשים כמוני, מה שזה לא יהיה, הכמוני הזה, והיה לי מאוד לא נוח. הרגשתי לא מתאימה ואפילו קצת תחת התקפה, קצת צחקו על איך שאני מדברת, וקצת צחקו על איך שאני לבושה, וקצת חזרתי להיות ילדה משונה ועצורה.
אחר כך חזרתי הביתה, והתברר שהבחור שהיה לי אתו דייט, הראשון מאז אוריאל, לא הרגיש קליק. יכולתי להתקבל לתפקיד החברה המצחיקה והחכמה, אבל זה תפקיד שגורם לי בעיקר לרצות למות. אז אמרתי יפה שלום ותודה, והלאה. פעם, כשלא הייתי מוצאת חן בעיניי מישהו הדחף שלי היה לרוץ להזדיין עם מישהו אחר, כדי להוכיח לעצמי שאני לא רק כזאת, אלא גם אישה. אתמול כיביתי את המסנג'ר, ולא הרגשתי שום דבר מעבר לעצב עמום, איזשהו שריד מאובן של רגש.
והפעם אני לא אברח לדאחקות. שנה בלי סקס, שלושה חודשים בלי מגע. קשה לי להסביר כמה מעט תשוקה הרגשתי בשנה הזו. לפעמים היו הפסקות קטנות של רעב מכלה. כשהרעב מגיע הוא מכאיב, אבל הוא כמעט לא מגיע. השתקתי אותו. הפסקתי לעשות לעצמי נעים, כן, אני בקושי נוגעת בעצמי. האינטראקציה עם הגוף בעיקר מכאיבה - התעמלות ומריטה.
הפסקתי להתאבד. להתאבד במובן המטפורי, כן? ברחתי לדאחקות, בכל מקום. פה זה מתבטא בכתיבה, אבל גם החיים שלי נראים ככה. ציפוי משועשע על קרקר חסר טעם. על הטקסט האמיתי היחיד שכתבתי בזמן האחרון לא היה לי אומץ לחתום. הוא לא הסתדר עם ציפוי הסוכר הקשיח שניסיתי לייצר מהחיים שלי. המאמץ להוכיח שההיא כבר לא בי הוציא ממני המון חיות.
אני לא רוצה להיות אפורה יותר, ואני לא יודעת איך לצאת מהאפרוריות הזו. יותר מדי דברים מפחידים אותי, ואני צריכה למצוא את הביטחון להתמודד, אם לא, זה ימשיך להיות אפור.
הצעד הראשון יהיה להתקשר מחר לאווה, ואז אני אראה איך אני יוצאת מהתקיעות שלי. אני מאוד לא מחבבת את עצמי לאחרונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
