לשאוף לנשוף

בכל זאת, צריך גם יום קטנות אחרי האווירה האפוקליפטית שהשריתי על המקום הזה.

שלשום, כן, זה היה שלשום, נפגשתי עם שניים מאחיי. רצינו ללכת לראות את הסרט "פאסט פוד". לפני הסרט הסתובבנו קצת בחנות ספרים המעולה של צומת ספרים, ואת מי ראיתי שם אם לא את יובל שפרמן, הבמאי של "הדברים מאחורי השמש", שכל כך אהבתי. במאמצי על התגברתי על המבוכה, פניתי אליו וסיפרתי לו כמה אהבתי את הסרט. איך שהוא שמח! אבל ממש שמח. אני לא מבינה למה אני לא עושה את זה יותר. הרי זה עושה ליוצרים כל כך טוב. יש אפילו סיפור שקשור להוריי:

לפני כמה שנים הם הלכו לראות בסינמטק סרט שהשתתפו בו שרון אלכסנדר ואורנה פורת, וכשהם יצאו מהסרט, אלכסנדר והבמאי ישבו שם בחוץ. אמא שלי אזרה עוז והלכה להגיד להם שהיא נהנתה המון, ואלכסנדר אמר לה ששניהם יושבים שם כבר שעות ומחכים שמישהו יבוא להגיד להם משהו, ושהיא הראשונה.  

כאילו, זה כזה פשוט, ויכול לעשות ליוצר כל כך טוב. אז נכון שזה מביך, אבל מעכשיו אני אנסה יותר להחמיא ליוצרים שאני אוהבת את העבודה שלהם, נראה לי גמול הולם למה שהם נותנים לי.

אה, וגם זוגתו של שפרמן, לירון וייסמן הייתה שם, מייד נבהלתי שמילי תחשוב שאני מנסה לגנוב לה את החבר, אז ברחתי מהר. בכל זאת, אי אפשר לדעת מה עלולה לעשות אישה שהעדיפה את סער פדידה על פני תום שלייפר.

פאסט פוד: מפוספס לגמרי, סרט נורא נורא נורא פרווה. נראה לי שמרוב שהם ניסו לעשות את זה מעודן דווקא בגלל הנושאים הקשים שהסרט מטפל בהם, הם הגזימו ומסמסו את העוצמה האמיתית שיכולה להיות לסרט שעוסק בתעשייה המסוכנת והנצלנית ביותר בארה"ב.

ואם כבר תעשיות נצלניות: "על פני הבריאה כולה" של רות אוזוקי - כמו ב"שנת הבשרים שלי", גם ברומן תפוחי האדמה שלה היא עשתה תחקיר מעולה, והעתיד שחברות המזון מכינות לנו נראה מפחיד אחול-בלוע, אבל הספר עצמו, זאת אומרת, מבחינה ספרותית, פשוט לא מתרומם. היא כותבת אותו בקווים מאוד גסים, הפתרונות העלילתיים שלה בנאליים, וזהו.

בכל זאת שווה לקרוא אותו, כי הנושא מרתק.

הידד לנייקי!

שלשום ראיתי שנעלי הנייקי החדשות שלי, שקניתי רק לפני חודשיים וחצי נקרעו. מדובר בנעליים שאני משתמשת בהן רק לריצה, רק על ההליכון, ובסבב עם נעלי ספורט אחרות, כך שלא הייתה סהן יקרעו כל כך מהר.

זה מאוד עצבן אותי, וכבר הסתובבתי וחיממתי את הזעם הקדוש של עצמי, עם, "נו, באמת. נעליים ב-500 שקל נקרעות אחרי שלושה וחצי חודשים, בושה וחרפה! הם בטח לא נתנו לילד הסיני הזעיק מספיק אוכל, מנוולים! נצלנים!"

בנחישות צרכנית לקחתי את הנעליים לחנות שבה הן נקנו, ושם הסברתי למוכר שרק שלושה וחצי חודשים, רק על מכשיר ריצה, מה זה צריך להיות?!

למחרת התקשר אליי מנהל החנות ואמר לי שיש לי זיכוי בסכום שעלו לי הנעליים.

אני מאוד מרוצה מהשירות. עכשיו אני תוהה מה אקנה לעצמי ב-500 שקל, כי בתחום ההנעלה, נראה לי שאני אעבור לניו-בלנס.