זה היה אמור להתפרסם בטור האישי שלי באתר החדש והמדהים של "מעריב", פרוייקט שנפל רק כי אליען עזבה לטיוי, כזה חוסר התחשבות, בחיי! (וכעת כולם ביחד: לא מדברים על דברים טובים שעומדים לקרות עד שהם סגורים וחתומים). אז הנה, אני מפרסמת כאן, מה שמשעשע אותי הוא ההבדל בין הכתיבה לכאן לכתיבה החוצה.
תהנו וזה
לפני תשעה חודשים בן-זוגי דאז החליט שנגמר לו. הוא ישב מולי, דומע, ואמר שהוא כבר כמה חודשים לא אוהב. ואני, בניתוק הרגשי הזה שקורה לפעמים בזמן שהעולם נופל, חשבתי לעצמי, "חתיכת מנייאק, מה אתה בוכה עכשיו? לא יכלת להגיד לי את זה לפני כמה חודשים, ועכשיו כבר הייתי אחרי כל הסבל הזה?". אחר-כך הוא הציע ברוב אצילות שאשאר בדירה המשותפת שלנו, ואני כל מה שרציתי היה ללכת לאמאבא, ללקק את הפצעים ולהמשיך בחיי. לא היה הרבה סיכוי שאמשיך בחיי בדירה שחלקנו ביחד, כך שלקחתי את עצמי וחזרתי הביתה.
באותו לילה, בין התקף בכי אחד לשני, התקפים שגרמו להורי להיות עצובים וחסרי אונים, עשיתי את אחד הדברים המגוחכים ביותר שעשיתי אי פעם, ונרשמתי שוב ל"קופידון". האמת היא שאם הייתי דמות בסיטקום הסיטואציה הייתה יכולה להיות די מצחיקה: המצלמה מתמקדת בעיניה האדומות של הגיבורה שבורת הלב, שיושבת, מייבבת וממלאת באינטרנט שאלון שכולל פרטים כמו, "מה הן התכונות שהיית רוצה שיהיו בבן-זוגך?" – "התכונות של הבן-זונה שהרגע עזב אותי, בבבווואאאאה", בכי גדול, המצלמה מתרחקת, הקהל באולפן נקרע מצחוק.
אבל אלה היו החיים שלי, ובאותו רגע כלום לא הצחיק אותי. רציתי בן-זוג ומייד, ואם לא ההוא שעזב, אז שיבוא מישהו אחר, רק שיגיע כהרף עין. חשבתי שאני אמות אם אהיה לבד.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שנרשמתי בה ל"קופידון". הייתה תקופה לפני כן, שבה אפילו יצאתי לכמה דייטים עם אנשים מהאתר שיצרו אתי קשר. ההצלחה הכי מסחררת שלי היה מהנדס המחשבים הנחמד, שאחרי חודש התקשר אלי ואמר, "אריאלה, אנחנו צריכים לדבר", וכל מה שהיה לי לענות לו זה, "אני יודעת, אל תטרח, ביי" (מי יודע, אולי הוא התכוון בכלל להציע לי נישואין, ואני והחיפזון שלי!).
אני יודעת שכל האתרים האלה מתגאים בעשרות זוגות שהתחתנו וכעת הם מאושרים כברווזים בבריכה קרירה, אני יודעת שזו רק עוד דרך להכיר אנשים, אבל בשבילי זה לא עובד.
בכל פעם שאני מנסה למלא בה את אחד השאלונים האלה, אחרי שאני גומרת לנסות לאפיין את עצמי, בידיעה ש-"עצלה, בקורתית, רעת-מזג, צינית שלא לצורך ושונאת לבשל", לא יתקבלו כתכונות מושכות, אני אמורה לנסות לאפיין את תכונותיו של אהובי העתידי, וכאן אני קורסת תחת עומס האחריות.
השכלה? נו, מה, לא ניקח אקדמאי? ומצב כלכלי, לא עדיף מישהו עשיר על מישהו עני? ואם כבר אנחנו קטנוניים, לא מגיע לי אהוב תכול עיניים? אבל אז אני מתחילה להיזכר בגברים שאהבתי, שחלקם לא היו אקדמאיים, חלקם היו עניים מרודים, וחלקם לא היו בהירי עיניים, ואני מבינה שעכשיו, במו ידי, אני מוציאה מכלל אהוביי העתידיים אנשים ראויים להדהים שלא מתאימים למשבצות הזעירות ש"קופידון" כולא אותנו בהן.
הרי במציאות אנחנו מתאהבים אחרת לגמרי – מבט ביישני בבית קפה שגורר אחריו חיוך, ואז אולי אחד הצדדים אוזר מספיק אומץ כדי להתחיל עם הצד השני. הכרות קורקטית במקום העבודה כשפתאום מגלים שיש מה להגיד גם מעבר לנושאים הבוערים. שני ידידים מזה שנים שפתאום מבינים שהחיפוש נגמר. סטוץ של פאב שהופך לסיפור אהבה.
כי לא יעזרו כל המשבצות הקטנות של "קופידון" ואחיו, אנחנו הרבה יותר מהשכר שלנו, צבע העיניים, גודל השדיים או הספרים שקראנו. יש לנו ריח, טעם, נקודת חן מכמירה ליד עצם הבריח וזרת שהתעקמה בילדות בצורה נורא חמודה.
אני חושבת שבינתיים אני מעדיפה לחכות לדברים האלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
