לשאוף לנשוף

התחלתי לפני יומיים את "אפשרות של אי", של וולבק, ואני רק בעמוד 142. זה לא טריוואלי, בקריאה אני מרתוניסטית, לא קוראת מהר, אבל למרחקים ארוכים. אין לי בעיה לקרוא שעות ברצף, ואין לי בעיה לגמור ספר של 380 עמודים ביום של קריאה אינטנסיבית. אבל מישל לא נותן לי. כל לילה אני נכנסת אתו למטה, וכל לילה אנחנו מנהלים יחסי שנאה סוערים, שבסופם אני סוגרת את הספר בגועל, וצועקת לו בלב, "למה שלא תתאבד וזהו, יא חתיכת חרא?!"

פעם מישהו (אולי אלי?) אמר שסלין הוא המיזנטרופ היחיד. לא קראתי את סלין, מתישהו, אבל קשה לי להאמין שמישהו מסוגל לכתוב ייאוש יותר מחריד מהייאוש של וולבק. בנושאים שלו אין שינוי, אם מישהו מצפה למשהו חדש. יש לו שטיק קבוע: הוא מעניק לדמויות שלו דווחה כלכלית ובריאות, ושולח אותם לגיהנום, להראות לנו איזה בעיות יש לאנשים שאין להם בעצם בעיות. הפעם הגיבור הוא קומיקאי סופר מצליח, שהופך למיליונר, ועדיין, גיהנום.

הדמות הראשית היא תמיד וולבק בעצמו, והוא מנתח את עצמו באותה שנאה שהוא מנתח הכול. אבל השנאה הגורפת הזאת, כאילו, נו, באמת. שעון עומד מראה שעה מדויקת פעמיים ביום, ומי ששונא הכול יקלע לפעמים. וכשהוא קולע, זה ישר לקרביים.

לי, מן הסתם, הכי קשה עם הבוז שלו לנשים. או שאולי הוא בז לבוז שנשים רוחשות לעצמן, זה לא ממש ברור. מה שכן ברור זה שנראה לו טבעי לגמרי שאישה שמתחילה להזדקן תתעב את עצמה.

בספר יש טריק מעניין, הוא נכתב בשני זמנים. אחד עכשיו ואחד עתידני, כאשר ההתגלמות העשרים ורביעית של הגיבור עוברת על הזכרונות שהגיבור השאיר, זה מאפשר לו לחזות את העתיד של התרבות המערבית. זה מעניין, זה מפחיד, זה מגעיל. אני לא יודעת למה מכל הספרים שלו דווקא זה הופך לי כל כך את הבטן, ואני לא יודעת אם אני ממליצה עליו, הוא מחריד מדי. אני יכולה להבטיח שמשעמם הוא לא, והוא מפתח בו כמה רעיונות מעניינים. שווה לקרוא אותו? לא יודעת, אני באמצע. עוד לא החלטתי.