לשאוף לנשוף

איפה היינו? אה, נשים הולכות רחוק, נו שוין. קמתי בשבע בבוקר, אני, בשבע בבוקר. ובשבוע הבא צפוי לי יום של לקום ברבע לשמונה, כדי ללכת לקוסמטיקאית, אדושם, חיי אינם חיים. אז כן, קמתי בשבע, לבשתי בגדי ספורט, וכאלה לא חסרים לי, היות וכל פעם שאני נרשמת למכון כושר אני קונה מייד בגדי ספורט (טוב, לא קונה, לוקחת מהחנות. הקטנוניות! אבל נעלי ספורט אני דווקא כן קונה), הקפדתי ללבוש תחתונים נוחים ואף להתמרח היטב בקרם הגנה, כולל הקעקוע העורפי, שלא יתחרב מהשמש, אמא שלי הביאה לי כובע טמבל מהחנות, וזהו, אני הייתי מוכנה לצעוד.

רק שבין הצעידה הנמרצת וביני עמדה הנסיעה לתל-אביב, שנעשתה, הו שומו שמיים, באוטובוס. שנים שלא הייתי באוטובוס, דווקא נחמד הקונספט, עולים, יושבים, מישהו אחר נוהג, נרדמים... אה לא, לא נרדמים, ולמה לא נרדמים? כי דליה כ', AKA "דליה ציצים", תפסה בעוז את המיקרופון, ואמרה, "תראו איזה מזל, יש לכם באוטובוס שתי זמרות מקצועיות ששרות במקהלת..." גלי ימים? נווה ימים? גלי ים? אין לי מושג איך קוראים למקהלה המזוינת הזו, וכך, היא פצחה ברון שמייח היפ היפ מעולה!

עכשיו, אני למשל, מודעת למגבלות שלי. אנשים מוכנים לשלם די הרבה כסף כדי שאני לא אשיר, ובצדק, ואכן, אני לא שרה, ולמה לא? כי אין לי שמץ של שמיעה מוזיקלית. המנגינה עוברת לי ליד האוזן, אפילו כשאני מתופפת עם האצבעות אני מזייפת, קורה, אפילו אני לא מושלמת.

אז דליה ציצים? היא שרה בדיוק כמוני, רק מתוך שכנוע עמוק שהיא שרה פצצות לגבות אש אש מדורה. רציתי לרצוח אותה. ובתום הנסיעה, אשת ראש העיר, שאמא שלי עשתה שמוזינג בלתי פוסק אתה ולא ברור לי למה היא הייתה צריכה אותי שאהיה שם, אמרה לה, "אוי דליה, איך הנעמת לנו את הנסיעה". יאק.