לשאוף לנשוף

חזרתי. פריס הייתה נפלאה, ומאז היום בבוקר אני לא מפסיקה לבכות. בכי כזה שאני נשארת בלי אוויר, שכל מה שאני רוצה זה להצטנף בפינה ולחכות שיעבור, או ללכת לאסלה ולהקיא, אבל אין מה, אני לא מסוגלת להכניס כלום לפה. אני שונאת את עצמי במצבים האלה, כשהבכי רק מחכה בחלק האחורי של הגרון, מכאיב, וכל דבר יגרום לו להתפרץ, למשל האיש בחניון ששואל, "את בסדר?", ואני רק מהנהנת, כי אם אני אענה, לא יצאו לי מילים.

כמה מלודרמטי, לא? אבל בשביל ההורים שלי הצלחתי להרים הצגה ראויה, וחצי שעה עשיתי כאילו הכל בסדר. אני שמחה שאני כבר לא גרה אתם, והם לא צריכים לשמוע אותי מייבבת, זה מכניס אותם לחוסר אונים מיותר, הרי אין להם איך לעזור לי.

טוב, יעבור.