לשאוף לנשוף

רק עכשיו שמתי לב שבפוסט הקודם לא הלאתי בכלל בבעיותיי הבריאותיות, מה שכמובן מאוד לא בסדר מצידי. קודם נסגור את עניין הבכי: זה כנראה היה דיכאון פוסט-חופשתי מהסוג החריף, ואחרי שהתשתי את עצמי בבכי הגון, המשכתי, פחות או יותר בסדר.

ונחזור לדוש בבריאות שלי: המצב השלפוחיתי לא השתפר, גם לא אחרי שבוע של אנטיביוטיקה. אני שונאת שזה קורה. מבחינתי, עצם הביקור אצל הרופא אמור להביא לי מזור מלא, ואם זה לא עובד ב-100%, אז לקחת את התרופות חייב לפתור את הבעיה, והנה, תרופות לקחתי כמו גדולה, והשלפוחית ממשיכה לאותת בעליצות, "אני כאן".

הבדיקות יצאו בסדר, ורופא המשפחה הפנה אותי לגניקולוגית. אלוהים, כמה שאני מתעבת גניקולוגים בפרט ואותה בכלל. היא נוזפת בי שלא הייתי אצלה מאז נובמבר 2002, נו, הכל היה בסדר מאז, למה אני צריכה לראות אותה בכלל?

יש משהו כל כך מכעיס במצב הזה, בשכיבה על הכורסה, כמו חיפושית חסרת אונים, הרגליים מונחות בארכובות, וכולי פעורה, מחכה לגברת שתבוא לבדוק מה קורה לי שם בתוך הקרביים.

היא מחדירה את המפשק, בלי למרוח ג'ל חס ושלום, כי נו, אני הרי לא בתולה, מה הטעם להיות עדינה אתי, והכוס שלי, שכבר שכח טעמה של חדירה, זועם על הפלישה, אז אני מנסה להרגיע אותו ואת עצמי, להבטיח שזה תכף נגמר. היא מסובבת אותו, ואני מזכירה לעצמי להרפות, להרפות, להרפות, ולא זה יכאב יותר. היא מוציאה את המפסק, ומסתכלת עליו בעיון, נקי לגמרי, מרחרחת, כנראה שהריח סבבה לה. מגעיל מגעיל מגעיל.

עכשיו שתי אצבעות בתוכי, "תרפי את הבטן", אני נושמת, והיא מחטטת שם, מעבירה ויש קטן על השחלות, בודקת שהכל נמצא בדיוק במקום שהוא אמור להיות בו. ואללה, האברים שלי התפקדו כיאות.

יש ספר, לא קראתי אותו, "המצלמה שאמא נתנה לי", מסופר שם על אישה שיום אחד הכוס שלה התחיל לכאוב, ושום דבר לא עזר. אני לא מחבבת את הגחמנות של האיבר הזה, הידיעה שכל הפרה של האיזון החיידקי תגרום לי חוסר נוחות קיצוני, וגם להרגיש מלוכלכת. "טוב, אם את לוקחת אנטיביוטיקה סביר שתהיה לך פטרייה", "אבל עכשיו אין", והיא, כמעט בעליצות, "עדיין!", אז שלפתי את האס, "לא, אני לוקחת פרוביוטיקה יחד עם האנטיביוטיקה", נדמה לי או שהיה לה מבט קצת מאוכזב?

והצ'ופ אמר, "מה זאת אומרת שכל פעם שאת לוקחת אנטיביוטיקה נהיית לך פטרייה? זה בטח קורה רק לך!", ולכי תסבירי לו, ושיאמין, שלא, לא רק לי, תופעה מוכרת. ואיך אני יכולה לא לכעוס על רופאים שנותנים אנטיביוטיקה ולא אומרים מה אפשר לעשות כדי לרכך את הטרדה? ואיך אפשר לא לכעוס על הרופא שהיא הלכה אליו בגלל חוסר חשק מיני, ושאלה אותו מה אפשר לעשות, והוא ענה, "כלום"? והרופא שלא מספר שיש קשר בין גלולות נגד הריון ודיכאון? בין גלולות נגד הריון ואבדן חשק מיני? בין תרופות נגד כאבים של דלקת בדרכי השתן ואיסור להשתמש בעדשות מגע? למה כל המידע הזה אמור לעבור בינינו בשיחות, למה החשק המיני שלי לא חשוב לעולם הרפואה כמו חשק מיני של גברים? כי שלי לא נחוץ מבחינה אבולוציונית? כי עדיין, אחרי כל השינויים והפמיניזם העונג והרווחה המיניים שלי הם מותרות? כי אנחנו חבורת דביליות שהעיקר שלא ניכנס להריון בלתי רצוי, אז יתנו לנו גלולות בלי לספר לנו מה המחיר?

אה, והבעיה לא גניקולוגית, עכשיו לאורולוג.