לשאוף לנשוף

הלכתי אתמול לראות את הסרט ילדים קטנים, שהוא עוד סרט פרברים אמריקאי, כמו שראינו בעשרות, אם לא מאות יצירות.

הסרט לא מדהים, אבל דווקא בו החלום האמריקאי של בית בפרברים הטריד אותי יותר מאשר במקרים אחרים.

שיעור קטן (ואולי מיותר) בהיסטוריה: בתקופת מלחמת העולם השנייה נשים יצאו בהמוניהן לשוק העבודה, גם בעבודות שנחשבו נורא גבריות, ומן הסתם, העבודה שלהן הייתה טובה כמו של הגברים. כשהגברים התחילו לחזור הביתה מהמלחמה הם רצו את המשרות שלהם בחזרה, ואז כדי לגרום לנשים לחזור הביתה ולפנות את מקומות התעסוקה לגברים, התחיל תהליך האידיאליזציה של חיי הפרברים ועקרת הבית כאישה המושלמת, זאת שמחכה לבעלה ולילדים ומכינה פאי תפוחים.

שנות ה-50 היו שנים איומות לנשים אמריקאיות. זה לגמרי הגיוני, הן היו אמורות לשאוב סיפוק מהטיפול בבית ובמשפחה, ועקרות בית זו משימה משעממת, סיזיפית ומטמטמת.

אחר כך התחילה המהפכה של הסיסקטיז, הגל הפמיניסטי השני, והגענו למצב של היום, שבו פחות או יותר לגיטימי שנשים יגשימו את עצמן מחוץ לבית. אבל עדיין, האידיאל הוא האישה שיושבת בבית, מטפלת בבית ובילדים ואופה פאי תפוחים. מה שאתמול הטריד אותי בסרט זו התפיסה שנשים בעלות אינטליגנציה סבירה אמורות להיות מרוצות ממצב שבו הגירוי המנטלי הכי עמוק שיש להן זה לשבת בפארק עם הילדים ואמהות אחרות, ולהחליף מתכונים לפאי תפוחים. איך הצליחו לטחון להן במוח שזו הגשמת השאיפות שלהן, ושבזה הן ממצות את עצמן? זה לא בזבוז נוראי?