לשאוף לנשוף

דיסקליימר: הפוסט עוסק בעיקר בארה"ב, בארץ אין מעמד של נשות פרברים, פשוט כי כאן אי אפשר להתסדר כלכלית בלי ששני בני הזוג יעבדו.

אני לא יודעת למה התגובות האלה תמיד מפתיעות אותי, "אבל אם טוב לה בבית לשבת ולאפות עוגיות, מי את שתגידי לה שלא טוב לה?"

הנשים האלה של שנות ה-50, שיא תקופת הפאי תפוחים? הן השתגעו כמו זבובים מרוב תסכול. הן חלו, פיזית חלו, בגלל ההכוונה למסלול חיים שאמלל אותן.  והכי גרוע זה שלא היה להן מושג למה הן אומללות, הרי יש להן שואב אבק, כיריים חדשים וארבעה ילדים, איפה כאן האומללות? אה, נכון, הן בחרו לשבת בבית. בחירה אישית. בטי פרידן כתבה על זה ספר ששינה את ההיסטוריה, "the feminine mistique", הספר שפתח את הדלת לגל השני של הפמיניזם, זה שאחריו לנשים היה מותר לרצות יותר מאשר לנקות את האסלות.

לאף אחד מאלה שמגיבים כך לא נראה קצת משונה שברוב המכריע של המקרים מי הצד ש"בוחר" להישאר בבית ולאפות עוגיות זו האישה? אם, רק אם המצב היה טיפה יותר מאוזן, נגיד, 70% מהנשארות בבית היו נשים ו-30% גברים (כזו אני, בחורה עם דרישות לא גבוהות) אפשר היה לדבר על מילים נפלאות כמו "הגשמה עצמית באמהות" או "בחירה אישית", אבל כשרוב אלה שנשארות הן נשים, אין כאן בחירה אישית, יש כאן סוגייה פוליטית. נו, כן, שוב המשפט הפמיניסטי המעצבן הזה, גם כאן, האישי הוא הפוליטי - לא סתם נשים הן אלה שבוחרות, לגמרי מרצונן, ברור, להישאר בבית. זה לא קשור בכלל לזה שנשים מרוויחות פחות מגברים, ולכן פחות יכאב לתקציב המשפחתי אם הן ישארו בבית. זה לא קשור לזה שבחברה שלנו נשים נתפסות כמטפלות הראשיות של הילד והגברים הם נספח לא לגמרי מועיל, זה לא קשור לתקרת הזכוכית שהמון מקומות עבודה מציבים בפני אמהות, מה פתאום, זה מקרי, זו בחירה אישית.

לזה יש לי תגובה נבונה למדי: זובי בחירה אישית. כשנשים ירוויחו כמו גברים ובכל זאת יעדיפו להישאר בבית, וכשמספר הגברים שנשאר בבית יהיה פחות או יותר דומה למספר הנשים שנשארות בבית, אפשר יהיה לדבר על בחירה, לא שנייה אחת קודם.