זה מכה בבוקר, ברגע שאני מתעוררת, ישר לתוך הסרעפת. בום! עכשיו תנשמי כלבה, תנשמי, ותפסיקי לעשות עניין מכל שטות, תוציאי את הראש מהתחת של עצמך, כלום לא קרה, ואם כלום לא קרה, לגוש הזה בסרעפת אין הצדקה. הצדקה? כן מטומטמת, הצדקה. ואני מחייכת לדיאלוג הפנימי הזה, ויודעת שזה לא זה. הו לא, צריכים לעבור שבועיים כאלה כדי שזה יהיה זה, לפחות מבחינה רשמית, ואין לי סבלנות להתדרדר לשם.
היד שלי מאוד קלה על ההדק. עוד יומיים כאלה ואני אלך לבית המרקחת שנותן לי תרופות בלי מרשם, ואשאל מה מהסדרה הטובה ההיא הכי זול עכשיו, או שאולי אני אפנק את עצמי בדבר האמיתי. אפעם לא לקחתי באמת פרוזק, תמיד תחליפים גנריים לא ממותגים, לא מתאים לבחורה בעלת מודעות מותגית כמוני להסתפק במשהו זול יותר מהדבר האמיתי.
כן, אני אצנית מעולה בכל מה שנוגע לבריחה מכאב. האימה גדולה מדי. וחוץ מהאימה? העין האירונית הזו מלמעלה, מגחכת, "חכי בובה, תמשכי את זה חמישה ימים ואת מאבדת את חמשת הק"ג המיותרים שלך, מה את אומרת? לא עיסקה שווה?" ושוב אני מחייכת, ותוהה, לאן הלכה היכולת לחוות רגשות עד הסוף? ובאמת הייתי רוצה אותה עכשיו? כי בפעם האחרונה שזה השתלט, ההשרדות הפכה באמת לעניין של שעה אחרי שעה, בלי שום אירוניה מלמעלה, נו, תמיד יכול להיות גרוע יותר.
והנה, עכשיו אני מתחילה לכעוס. לכעוס זה מצוין, הרבה יותר שווה מהרביצה. אני צריכה להיצמד לכעס הזה, לזוז אתו, ואז נראה מה יהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
