לשאוף לנשוף

הספקטורית, שאני - כמו שכולם יודעים - אוהבת אהבה גדולה, אמרה בתוכנית בטיוי שהיא לא מבינה את הקיפאון שקופץ על  נשים שמרגישות מאוימות. וכאן לא נותר לי אלא לספר שני סיפורים קטנים, שקרו לי.

בעיקרון לא הוטרדתי מינית יותר מדי, וזה בסדר מבחינתי, אבל יש מקרה אחד שנשאר לי תקוע, בטח כבר סיפרתי עליו. זו כבר מערכת יחסים ארוכה, אנחנו בשלב שאני מספרת כל סיפור 7 פעמים, ואתם עושים כאילו לא שמעתם.

כשהייתי בת 20 ערן ואורי השתחררו מהצבא ועשו מסיבת שחרור. אני הייתי אז חברה של אבישי, שהיה חבר של שניהם, והיה ברור שהולכים למסיבה, בשמחה אפילו. אה, שנייה, ראוי לציין שכמה שנים קודם לכן היה לי קטע עם אורי, ושבאופן עקרוני מאוד נמשכתי אליו. חלק גדול מהנוכחים במסיבה השתכרו. אני לא, כי אז הייתי מאוד מאמי, ואחרי כמה זמן וריקודים אורי ניגש לאבישי, ושאל אותו, "אני יכול לנשק את חברה שלך?" ובלי לחכות לתשובה גרר אותי אחריו, קודם למטבח, ואז לאיזה פינה בסלון. שם הוא הצמיד אותי לקיר והתחיל לנשק אותי.

 אורי. אורי הסקסי והחתיך, שהייתי מיודדת אתו. לא זר עם שיניים צהבהבות, לא מישהו שאני לא מכירה, בחור מצוין, שכבר הייתי אתו, וכשהייתי אתו היה מעולה, באמת. אבל אז זה לא היה מעולה. אז היה לי חבר שמאוד אהבתי, ובכלל לא רציתי את הלשון של השיכור הזה בתוך הפה שלי. ניסיתי לדחוף אותו, אבל הוא היה שיכור מדי, ניסיתי לסגור את הפה והוא לא שם לב, שקלתי לנשוך לו את הלשון, אבל, כאילו, זה לא נעים, מסיבה וזה, ואורי, ואבישי בסביבה, ורבאק, מה אני עושה עניין, זה לא שאני לא מכירה אותו. בסוף אבישי הגיע, או הצלחתי לדחוף אותו, וזה נגמר.

יומיים אחר כך לא דיברתי בכלל. ישבתי ושתקתי. בחיי. וזה כולה בגלל אורי, שכשהוא לא שיכור הוא מותק של בחור (או היה, לא ראיתי אותו שנים). על המצוקה האמיתית שהרגשתי באותו רגע התגברו המון דברים שגרמו לי לסתום את הפה, לא לעשות עניין.

המקרה השני היה לא מזמן, והוא עוד יותר mild. הכרתי בחור, יצא לי טיפה להסתובב אתו, והוא התגלה כתמנון. לאן שלא פניתי מצאתי יד שלו על הכתף, המתניים או הזרוע שלי, הרגשתי כאילו אני במצור רב זרועי. סתם בחור, בלי יחסי מרות, בלי הכרות, בלי שהוא יעשה משהו חמור יותר מאשר לשלוח ידיים לאזורים שהם בפירוש לא אזורים מיניים מובהקים. ולא ידעתי איך להפסיק את זה, כאילו, נורא לא נעים להגיד לבחור, נחמד דווקא, "לא נעים לי שאתה שולח ידיים." אני הרי יוצאת נורא לא קול, ועצורה הרבה, אז החלקתי, והתחמקתי ממנו בהזדמנות הראשונה.

בשני המקרים האלה, בעיקר בראשון, השני היה באמת יותר מבוכה מאשר מצוקה, לא עלה בדעתי לצעוק, או לנהוג באלימות, כי לא נעים, כי מה יש לעשות עניין, כי יאללה, שיגמר כבר.

אני לא יודעת מה היה בין א' לנשיא שלנו, אני מחכה לשמוע מה יהיה לבית המשפט להגיד, אבל יש לי הרגשה שאם אני הייתי במקום עבודה, והבוס היה מתחיל לשלוח ידיים, לא הייתי מעיפה לו שום דבר על הראש. כי לא נעים, והוא הנשיא, ומה פתאום להתחיל לצעוק כשיש בחוץ כל כך הרבה אנשים, ואיך הם יסתכלו עליי כשאני אצא משם אחרי שצעקתי.