טוב, שלשום נרשמתי לג'ידייט. כן, אני זוכרת מה כתבתי, נו, מה, תתבעו אותי עכשיו? אסור לבחורה לשנות את דעתה? אסור לבחורה לרצות למצוא אאבה, גם אם זו אהבה דרך כרטיס יובשני? וכן, זה גם סימן לדיכאון קל, כל פעם שאני מדוכאת אני נרשמת לג'ידייט או לקופידון, אבל בהחלט אפשר לומר שאני עקבית.
בקיצור, במיטב מסורת ההתחכמויות שלי, ציינתי בפרטים שלי פחות או יותר מה שכתבתי בטור, נו, המלונקק למעלה (הא! עכשיו תהיו חייבים לפתוח את הלינק), כי חשבתי לעצמי שמי שיעבור את השורה הזו, ראוי שאמשיך לדבר אתו. אפילו הראתי את הנוסח לנ' וגם למ' ושניהם אמרו שברור שהם היו פונים לבחורה שכותבת דברים כאלה, ולו רק מתוך שעשוע, והרי אנשים כמו מ' ונ' הם בדיוק קהל היעד שלי (לולא מ' היה נשוי ונ' היה מעצבן אותי לפחות פעמיים בשבוע, וזה בלי שהכרנו במציאות אפילו).
אז כתבתי הכרטיס והמשכתי בחיי, וכשעה לאחר מכן הגיע אלי מייל, "שתדעי לך שאת בדיוק מה שאני לא מחפש".
אחרי שגמרתי לבהות במסך התחלתי לצחקק, ואחרי שגמרתי לצחקק התחלתי לתהות, רבאק, מה קורה לאנשים? כמה פסיכי צריך להיות כדי לכתוב דבר כזה? ויכול להיות שהוא מסתובב וכותב לכל מי שלא נראית לו, או ששוב הצלחתי לעצבן יותר מכפי שהתכוונתי?
והמלצה קטנה: הסרט "אנשי התחנה", מקסים לגמרי, כזה סרט עם עלילה קטנה, על אנשים אמיתיים, בלי תהפוכות גדולות, רק מהסוג שעושה חמוץ מתוק בלב.
אה, וגם הצ'יץ' ביץ', למרות "רגלי הסרטנים", מקום נורא נעים, אוכל נחמד (לא להזמין עוגת גבינה) מוסיקה נעימה וכורסאות שאפשר להשתטח עליהן, וכל זה מול הים, אי אפשר לבקש עוד הרבה, נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
