לפני זמן מה, לחברה שלי, לא, לא חברה בסגנון, "ד"ר, לחבר שלי יש טחורים, מה אתה מציע לו לקחת?" (TM ערס פואטי), אלא לחברה אמיתית, היה דייט. מהדייטים הנדירים האלה, שיש ממש פרפרים בבטן לקראתם? הדייטים האלה שאשכרה מורידים לכבודם שערות בבית-שחי? אז דייט כזה.
ביום של הדייט הבחור התפוגג, אופס, לא ענה לטלפונים, נאדה. מייד הוזעקה מועצת המכשפות, איחלנו לו בעוז שימות, והיה בהחלט מדכדך. יומיים אחר כך, הבחור התייצב מולה באייסיקיו, ואמר שסליחה, קרה אירוע משפחתי חמור, והוא לא יכל להתקשר. למרות שיום קודם מועצת המכשפות הצהירה נמרצות שהתירוץ היחיד ללא להתקשר אחרי שהדייט נקבע הוא מוות פתאומי, של הדייט עצמו או מישהו במשפחתו הגרעינית, חברתי היא בחורה רכת לב, היא קיבלה את ההתנצלות, ונקבע עוד דייט.
הדייט הגיע, היה נחמד, נגעו פה, עשו שם, וההחלטה הייתה שהם יפגשו שוב. בדרכה הביתה, חברתי, שתחיה, לא הרגישה את הפרפרים הנכונים בבטן, זה לא אמר שהיא לא התכוונה להיפגש אתו שוב, אלא שהיא רצתה להוריד הילוך, להכיר אותו לפני שעוברים למגעים מעמיקים יותר, לגיטימי, לא?
כשהיא אמרה לו את זה הוא די התפוגג, והאמת היא שהיא לא נורא הצטערה.
אבל אז, אדון דייט פתח בלוג, ומה התברר לחברתי הנדהמת? שכבר די הרבה זמן, האיש מאוהב עד קצות האוזניים במישהי אחרת, שהם הולכים וחוזרים ונפרדים ושבים, ושכל מה שהוא אמר לה, על היותו פנוי רגשית וכאלה, הכל בולשיט אחד ארוז היטב.
במקרה הזה לא נגרם שום נזק, אבל באותה מידה, חברתי יכלה למצוא את עצמה מאוהבת בבחור הזה, שלכאורה, בהחלט איש שראוי להתאהב בו, ואז לגלות, מאוחר מדי, שמדובר במנוול מניפולטיבי (תראו איך אני עדינה בהגדרות, ממש נופת צופים).
ולמה הסיפור הזה? כי הנה, היא לא התאהבה בו, משהו לא הרגיש לה נכון, זה סימן טוב, לא? שהאינטואיציות עובדות כל-כך יפה? אבל מצד שני, בגלל אנשים כמוהו, היא נאלצה לפתח את האינטואיציות האלה, ובכל פגישה כזו, בכל אכזבה, בכל שקר או אי אמירת האמת, נוצר עוד סדק קטן: בתום, באמון, בניקיון הפנימי.
מצד שני, אני, שמאמינה אמונה גדולה בקארמה, אמרתי לה שזה לא משנה, כי הוא צריך לחיות עם עצמו, וזה כנראה לא כזה שוס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
