לשאוף לנשוף

גיליתי אותה במקרה, שוטטתי ב"יריד הספרים" בצומת סגולה, והשם של הספר מצא חן בעיני, "תורת ההגיינה של רוצח", ובעצם, הייתה לו גם עטיפה מקסימה, אז קניתי, והוקסמתי. סיפור על סופר נורא מפורסם, וההתעללות שלו בכל מני עיתונאים שבאים לראיין אותו, עד שמגיעה עיתונאית ומנקנקת לו את הצורה. נו, הרבה יותר עמוק מכפי שאני מתארת, ספר טוב, בחיי.

אה, אוי, שכחתי, אני מדברת על אמילי נותומב, עכשיו אפשר להמשיך ל"חיל ורעדה", שגם אותו די אהבתי, למרות ששם התגלעה המחלוקת הספרותית הראשונה ביני ובין הט', היא שנאה אותו. לעומת זאת, הצ'ופ, שהיה בסדרה יפאנית (יער נורווגי, שנת הבשרים שלי ואז חיל ורעדה), מאוד אהב, בקיצור, השני מספר על שנה שהסופרת, שהיא ממוצא בלגי-יפאני עוברת ביפאן. אותי הוא נורא הצחיק, הט' התעצבנה מהאתנוצנטריות של המחברת ומזה שהיא העדיפה לעבור השפלות איומות במשך שנה ולא לקום וללכת.

ועכשיו הגענו ל"חרפות וגידופים", שאחת ממעלותיו הגדולות הוא שהוא יצא בסדרה הקטנה, החומה, של "עם-עובד", סדרה שמעולם לא אכזבה אותי, ויש בה כמה מהספרים החביבים עלי, כמו "בן החולות", "כרוניקה של מוות ידוע מראש" ועוד כמה.

איפה הייתי? שני זקנים שהתאהבו זה בזה בגיל שש ומאז לא נפרדו יוצאים לפנסיה, לבית חלומותיהם, ושם השכן מפר את השלווה הגדולה ביניהם. ספר מצחיק, עצוב, טורד מנוחה, מעלה המון שאלות, כזה שממשיך ללוות די הרבה זמן אחרי הקריאה. מומלץ? כן, אבל לא על זה התכוונתי לכתוב.

יש משהו מאוד חושף בקריאה של כמה ספרים מאת אותו סופר, נראה לי שמגלים עליהם ככה יותר מכפי שהם התכוונו שידעו עליהם, ומה שגיליתי על הגב. נותומב זה שהיא סולדת מאנשים שמנים, סלידה עזה, פיזית, שמעוררת אצלי אי נוחות גדולה. ב"תורת ההגיינה של רוצח" הגיבור המפלצתי הוא איש שמן בצורה יוצאת דופן, וב"חרפות וגידופים", הזקנים הטובים הם אנשים רזים ויפים, והשכנים הרעים הם אנשים שמנים בצורה מבחילה, ואוח, כמה שהיא נהינת לתאר את קפלי השומן שלהם, איך כשהם מתיישבים על כיסא השומן נשפך מהצדדים, איך המשקל של השכן יוצר להם גומה בספה וכאלה. לעומת זאת, ב"חיל ורעדה" אין שמנים, כי זה ביפאן, אבל יש סגידה בלתי פוסקת של המחברת לבוסית המגעילה שלה, אישה יפאנית יפה בצורה בלתי רגילה.

זה לא מוריד מאיכות הכתיבה שלה, ואני בהחלט אקנה את הספר הבא שיתורגם, אבל היא עושה לי תחושה לא נעימה בפופיק.