לשאוף לנשוף

כרגיל, אלכסנדר פן ידע לעשות את זה טוב יותר.

(ושוב אאנח בשקיקה, אח, איזה גבר)

לא אני הוא האיש, לא  אני - אל בואו מרחוק מצפה את. צרור קורות נדודי הישנים לך הבאתי במקום טבעת. אל תטילי מבט, כחכה, -

את עצבי מעיני לא ימשה הוא.

כי לא לי את לילות מחכה,

לא אלי בדידותך נמשכת.

לא כוכב בידי, לא חלום –

יתומה משניהם וריקה היא. לו קרבי נא וראי בחלון

על מצחי העייף אות קין. מה איכפת לך אני או הוא, או אחר יתנבא אלי סער,

ובליל תוך לחוש והרהור,

תרקם לך בדיית הסהר. ועם אור, עת השחר יקיש

בקרני ארגמן על הדלת, -

הוא אליך ישוב להגיש

לך שירה משכימה על איילת.

מכולם מנת-חלקך תאלמי –

בו העוז, בו הצחוק, בו הכוח.

ובמותך לא ידעו למי

את הקדשת את ליבך המנוח.

אל תבכי, תעבורנה שנים

ואחר לך יביא טבעת.

ואני –

לא אני, לא אני

הוא האיש אל בואו מצפה את.