כינוי:
Xanty72 בת: 52 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2004
זהירות: ניו אייג'
כשהתחלתי לפני...שנייה, חישוב זריז, כן, בגיל 27, לפני חמש שנים עם הפרוזאק (עכשיו לא, תודה, אולי בקרוב, אולי לא) אמא שלי ניסתה לשכנע אותי לא לספר, ואני אמרתי לה שאין לי כוונה להתבייש בזה. כן, יש בעיה, כן, יש תרופה לבעיה הזו. אחרי שלוש שנים הפסקתי, ואז עוד חזרה קצרה, ועכשיו שוב לא, ואפעם לא התביישתי, רק שמחת שאני חיה בתקופה שיש תרופה לעניין הזה. והיו עוד המון דברים שהחלטתי לא להתבייש בהם, כמו מספר הגברים ששכבתי אתם, תקופת הסמים, וכאלה. כל הדברים האלה ייצרו את מי שאני היום, וזה נוטה להיות בסדר.
אחר כך (אוח, זה הולך להיות ניו אייג', היזהרו לנפשותיכם מאוד), גיליתי שיש לי יהלום בסרעפת, הגודל שלו משתנה, לפעמים הוא פיצקי מיצקי, לפעמים הוא יהלום הכתר הבריטי, לפעמים הוא מלוטש לגמרי, ולפעמים קצת מרובב, אבל הוא תמיד שם. חלק מהמהות של היהלום הזה הוא אמון. אני מאמינה לכולם, כל הזמן, עד שמתברר לגמרי שהאמון לא מוצדק. יש שיגידו שאני לא צריכה להיות כזו, ולפעמים אני חושבת שהם צודקים, אבל זה לא משהו שאני יכולה לשנות, ואני לא יודעת אם אני רוצה, זה חלק מהותי מדי ממי שאני, גם כשאני צריכה לשלם על זה מחיר.
ועכשיו אני משלמת, ואני מניחה שאני אשלם על זה שוב ושוב, אבל אני לא אתן שזה יהרס, כי אז אני כבר לא אהיה אני.
ואתמול, כשבכיתי שאני לא יכולה להיות יותר עם אנשים ששוכחים שיש לי גוף, איש אחד, מהאנשים שאני צריכה להגיד תודה שיושבים לי בחיים, אמר, "סליחה מותק, מה את מבלבלת את המוח? אני בכלל לא שמתי לב שיש לך אינטליגנציה, כל מה שעניין אותי זה התחת שלך".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
