בעקבות הכתבה בידיעות (שחייש המהמם החמיא לי הרבה ואמר שיצאתי גם קול וגם כוסית, שזה שילוב מגניב) יצא שהתקשרו אליי כמה גברים, שאמרו שהם נורא ישמחו להכיר אותי. מעבר לזה שנחמד לי שמישהו חשב שאני מספיק חמודה כדי לטרוח להשיג את הטלפון ולהתקשר, התגובה הראשונית שלי, מהבטן, היא "לא, לא, לא, לא בא לי." גם בגלל תחושת הבאסה האיומה שלי לפני דייטים, וגם כי איכשהו אני לא מצליחה לחשוב כרגע על זוגיות. זה משונה מאוד, כי חלק די ניכר מהזמן נורא חסרים לי המון דברים, כמו פוצי מוצי, מישהו לצחוק אתו, מישהו להיות יפה לכבודו, ההתרגשות בהתחלה והנינוחות אחר כך, סקס, שיחות, חיבוקים בלילה, כאלה, ומצד שני, אני לא יכולה לחשוב שמישהו יכנס לי לחיים והשינוי שזה בטוח יביא.
אולי אני באמת בנויה רק לאהבה מהסוג שמשאיר המון מרווח אישי, יותר מכפי שסביר שמישהו אחר ירצה? מהבחינה הזאת אוריאל היה התגשמות האידיאל (חוץ מהבעיה הקטנה שהוא ברח לי לארה"ב וסירב לקחת אותי, אבל אלה זוטות!) מספיק ביחד שאני ארגיש את כל היתרונות, אבל גם מספיק לחוד כדי שאני אמשיך לחיות את החיים שלי איך שאני אוהבת.
אני לא יודעת אם זה פחד, אני לא יודעת אם זה סוג של שקר עצמי, או אולי ככה אני באמת רואה את זה. כשאני חושבת על מגורים משותפים וכל זה, התחושה העיקרית שלי היא חנק.אני הרי כבר מספיק גדולה ומגובשת כדי לדעת שהמשפט "אם תאהבי אותו באמת תשכחי מכל זה." לא ממש תופס לגביי. אהבתי באמת, ועדיין המשכתי לרצות את מלוא המרחב.
לא שאני לא רוצה מישהו, רוצה, באמת, נורא, אבל כל מה שמתלווה לזה, זה חייב להיות כך? ואז הם גרו באושר ועושר בבית אחד? אולי חדר משלי יענה על הצורך שלי במרחב? אולי אני הופכת לתמהונית זקנה וזהו? אני קצת דאוגה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
