לשאוף לנשוף

הלכנו אתמול, זוגתי רוניבק ואני לראות את הבופור, לא את ההר, את הסרט.

אני מוכנה להישבע כאן בנקיטת חפץ שעוד לפני שצפיתי בו נורא-נורא-נורא רציתי לכתוב עליו דברים טובים, אבל מה אני יעשה, והסרט, אפעס, לא ראוי להשתפכות? טוב, זה לא שהכול רע בו. העיצוב מדהים. גם תחושת הקלסטרופוביות במוצב נורא מלחיצה ומכניסה די מהר למצב של חרדה, כראוי, ויש שם פיצוצים באיכות מעולה, ממש מופע פירוטכני לפנים, אבל הסרט עצמו? אפעס, לא משהו בכלל. לולא הייתי פוחדת לגעת בקודשי ישראל הייתי אומרת שהוא אפילו א-ביסלע משעמם.

כאילו, כל הגיבורים הם בחורים משו-משו עם לב זהב, מיטב הנוער והיפים שבינינו, אבל הם משעממים תחת. מדובר בחבורת פלאקטים שלא מעוררת שום הזדהות רגשית. היחיד שהיה לי ממש אכפת ממנו זה אלי אלטוניו, וזה כי אני מאוהבת בו מאז שתמללתי בשנה שעברה את "ראש גדול" והוא שיחק עבריין בעל לב זהב. הסרט כל כך לא מתוחכם שתוך כלום זמן נהיה ברור שמרגע שאחת הדמיות מדברת על העתיד שלה, זהו, הלך עליה.

איכשהו כל הסרט פשוט מתנהל על פני השטח. אין שם עומק, לגמרי. לא ברור למה ללירז, המפקד, כל כך חשוב להישאר על ההר, ולמה אושרי (אלטוניו, תעשה לי ילד!) החליט להישאר בצבא עוד כדי להיות עם לירז, כלום, הם לא מצליחים להתקיים כאנשים, ומה הטעם בסרט שהדמויות לא מצליחות לגעת? אין לי מושג.

ועוד שני דברים: קראתי איזשהו מבקר שכתב שאושרי כהן הוא השחקן הכי טוב שיש כרגע בארץ, ולזה יש לי תגובה ממש חכמה: אה?

דבר שני: איכשהו נוצר הרושם שבארץ יש אולי 8 שחקנים, וכל הזמן משתמשים בהם. לא שמפריע לי לראות את יורם חטב או אלון אבוטבול בכל מקום, להפך, ולא שיש לי משהו נגד איתי תורג'מן, גם להפך, אבל מה עם קצת גיוון? לא מגיע לי?

נושא שני: אתמול, כשנהגתי ראיתי בדרך מודעה לריהוט לסלון דגם "אריאלה", ולמרבה הזוועה מדובר בסלון מכוער להפליא מסקאי (או מה שקוראין "עור תעשייתי") שחור. אני רוצה להבהיר מעל לכל ספק שלו הייתי סלון הייתי סלון בעיצוב נקי, מעור משובח ובצבע אוף-וייט. אני מבקשת מיצרני ה"אריאלה" לתקן את הטעות המביכה שלהם, ולא, אני אתבע אותם!