אתמול הייתה בעיתון כתבה על כך שטיפול הפוריות של אשתו של ח"כ מרציאנו לא הצליח, וההסבר הוא הלחץ הנפשי שנגרם לה בעקבות העליהום שעשו על בעלה.
בהמשך הכתבה כתוב שבני הזוג מנסים כבר שבע שנים להיכנס להריון (ועכשיו ללא טיפת ציניות, הלוואי ויצליחו בקרוב, אין ספק שתשוקה לא ממוששת לילד היא דבר מכאיב עד אין קץ.) ועד עכשיו לא הצליח להם.
אני רוצה להבין, אם העיתונאים אשמים בזה שטיפול ההפרייה הנוכחי לא הצליח, מי אשם בכל הטיפולים שלא הצליחו בעבר? כמה "נבחרי ציבור" יכולים להיות ציניים ומגעילים כשהם באים לנסות לעורר אמפטיה? ז'תומרת, אין ספק שיחסית למופעים אחרים של חוסר בושה המופע של מרציאנו די מתון, אבל רבאק.
ועוד הערה קטנה שכבר לא רלוונטית: אחד הדברים שהתמיהו אותי בפרשת רמון, ובעצם בכל פרשיית מין/מעשה מגונה/הטרדה מינית, הוא הזעם הנשי נגד השרמוטה שהעזה לדבר, והתגייסות מעוררת תמיהה לטובת הגבר. רבות הרהרתי בנושא, ושתי מסקנות לי.
אל הראשונה הגעתי מזמן - אחד הדברים הכי קשים בכל הנושא הזה זו תחושת חוסר השליטה. מישהו בא וחודר למרחב האישי שלך, ולכי תתמודדי. אחת הדרכים לנסות לשלוט בכאוס הזה היא לשכנע את עצמנו שלנו זה לא יקרה - אנחנו מתלבשות בצניעות, אנחנו לא מפלרטטות, אנחנו לא עולות לדירות של גברים לא נחמדים, אנחנו בסדר, זה הן, המגעילות האלה שקורים להן כל הדברים האלה, ומגיע להן, לי? לי זה לא יקרה.
המסקנה שהתעוררה בעקבות פרשת רמון והכעס הנשי, דווקא של נשים מבוגרות יותר הפעם, היה שהמעשה של ה', או א', הכריח נשים להתעמת עם כל הפעמים שהן היו במצב דומה, והן סתמו את הפה כי ככה היה מקובל, או בגלל שאר הסיבות שבגללן נשים שותקות. נראה לי שמה שמעורר את הכעס שלהן זה דווקא האומץ של הנשים הצעירות, שמעזות לתבוע צדק כנגד משהו שהן אפילו לא ידעו שמותר להן למחות נגדו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
