איכשהו השבוע יצא שקראתי ברצף את "יצר לב האדמה" של שהרה בלאו, ואת "שעשני כרצונו" של יעל משאלי, וזו הייתה חוויה די מעניינת, זאת אומרת, הדבר היחיד שמשותף לשתי הכותבות זה ששתיהן דתיות, אבל לא בכל שבוע יוצא לי לקורא שני ספרים של סופרות דתיות.
על הספר של משאלי אין לי יותר מדי מה להרחיב, הוא קריא, הוא יעביר כמה שעות בעניין, הוא עשוי טוב, זה לא מעט, זה לא מספיק.
בלאו, לעומת זאת, פאק. כל כך מעטות הפעמים שאני קוראת ספר ויודעת תוך כדי קריאה שככה, ככה בדיוק צריכה להיראות ספרות, לא ליד, לא בסביבה, לא בשכונה, זאת ספרות, במובן הנקי ביותר. לפני שכל אלה שחושבים שאני פלצנית יתחילו להיבהל: הספר מאוד קריא, אין מה להיבהל ממנו בהיבט הזה. אה, ולאלה שנורא חשוב להם שספר יהיה כתוב "יפה", אז גם הפינה הזאת מכוסה, השפה של שהרה מופלאה, מלא פעמים מצאתי את עצמי לועסת בתיאבון משפטים, או מקריאה בקול רם מרוב שהם מוצלחים, אבל אין ברירה, כל הזרימה והקריאות שלו חייבות לבוא כפיצוי על התכנים הכל כך קשים שלו.
בגדול הספר מספר על תלמה, רווקה דתית דהויה שעובדת כמורה, שבונה לעצמה גולם גבר, כדי שיהיה מי שיאהב אותה. אבל המסגרת, הדי מעניינת כשלעצמה, מכניסה אותנו לתוך גיבורה שהעוצמות שלה, והכי גרוע הכנות שלה, מאיימים באופן אישי על כל המגננות שלי. אני מנסה לחשוב מתי פעם אחרונה קראתי מישהי שמעזה להיות כל כך כנה, ולמרות הסגנון המאוד שונה, עולה לי בראש הספקטורית, אבל זה לא קריאה השוואתית כאן, כן?
שהרה לוקחת את הגיבורה שלה ובלי שום רחמים, רמייה עצמית או אפשרות להתחבא מפשיטה אותה שכבה אחרי שכבה. הכול נמצא שם, השנאה העצמית שכל כך מאפיינת נשים (ולא צריך להיות דתית בשביל זה, לדעתי נשים חילוניות מתעבות את הגוף שלהן הרבה יותר.) הקנאה במישהי יותר יפה, החזות העכברית שמאחוריה יש אישה שמוכנה להקריב המון בשביל להרגיש, בשביל להיות נאהבת, האגואיזם שלה, ביכולת לעמוד מול כולם כי היא רוצה לממש את הרגשות שלה, כי עכשיו תורה ולעזאזל המחיר, השינוי המדהים שהתשוקה וההתגשמות שלה מביאות איתן, והסוף, שאותי נורא העציב. כאילו, רציתי שתלמה תשלח את כולם להזדיין ותעשה מה שטוב לה, אבל מה שטוב לה גרם יותר מדי נזק.
לי, בתקופה הכל כך מודחקת רגשית ויצרית הזאת שלי, הספר היה קשה במיוחד. קודם הייתי צריכה לנסות להעיר את עצמי כדי לנסות לזכור מה זה הדבר הזה שתלמה כל כך רוצה, תשוקה? למה זה טוב, זה עושה רק בלאגן. אבל היא ניצחה אותי, ובסוף נורא קינאתי בה על היכולת לרצות, להיות, לחוות ולשלם מחיר.
כבר המון זמן לא קראתי ספר כל כך טוב, באמא שלי.
והנה פרק מהספר:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3364698,00.html
בבלוג זה
בכל הבלוגים
